לפני שיצאנו את המקלחת שמענו את הפקודה שנמסרה לידי האחראי ל - 01 החיילים שעליהם להביא אותנו לציגוינער לאגער. אנו לא ידענו מה פירוש ציגוינער לאגער, אך בהגיענו למחנה נודע לנו שמחנה זה נקרא על שם הצוענים שהיו במחנה לפני שיהודי לודז' הגיעו. כל הצוענים במחנה זה הושמדו לפני בואנו. בשעה 21 הגענו למחנה. המחנה היה גדול מאוד וכן נראו בו צריפי עץ. מפקד המחנה שהיה אסיר גרמני פקד להכניסנו לצריף מספר 21. בצריף הזה מצאנו יהודים שהגיעו ימים אחדים לפנינו מלודז'. הצריף היה מחולק לשני חלקים, באמצע הצריף היתה לכל אורכו מן חצי חומה שהפרידה בין שני חלקיו. בחלק אחד של הצריף ישנו כבר יהודים, הם נראו עייפים ומיואשים. מיטות לא היו והבלוקעלטעסטער חילק שמיכת צמר לכל אחד כתחליף למיטה ושמיכה אחת לשני אנשים לכיסוי. בכל בלוק היה בלוקעלטעסטער ושנים או שלושה שטובענדיקסט. הבלוקעלטעסטער שלנו היה גויי אוקראיני, פרצופו כרוצח מקצועי. שני עוזריו היו יהודים שישבו במחנה זה כבר קרוב לשנה. אחד משני היהודים הללו היה שמוליק. שם זה היה מפורסם מאוד במחנה וסימל את האכזריות ששררה בציגוינער - לאגער. יהודי זה הגיע מסוסנוביץ, את שמו של השני איני זוכר. גם הוא היה ותיק ובעל שם מפורסם. שמוליק זה נעמד על החומה שהזכרתי קודם בכדי לנאום לפנינו ולמסור לנו על סדרי החיים ב"גן עדן" זה: "בראש ובראשונה ברצוני למסור לכם שאתם נמצאים במחנה הנקרא אושוויץ, מחנה ציגוינער. לנו ידוע שאתם באים מלודז' וביניכם ישנם יהודים עשירים לשעבר שבטח הצליחו להכניס אתם וויכו (דולרים) לוקשן וזהב. אני בתור יהודי מציע לכם למסור את כל הדברים הללו לנו. אל יחשוב אחד מכם שיצליח להסתיר מפנינו דבר. באם החבאתם או שבלעתם מטבעות הכל אנו מסוגלים למצוא, יש לנו מכשירי רנטגן ושיטה מיוחדת לשם גילוי דברים מוסתרים. תשאלו את אלה שנמצאים כאן זמן רב יותר, והם יאמרו לכם, כיצד נתלה יהודי בצריף זה לאחר שלא רצה למסור מרצונו הטוב סכום של דולרים. אני נותן לכם זמן להוציא ממקומות הסתר, וכעבור 01 רגעים אני עם אדוני הבלוקעלטעסטער באים לקבל את מה שיש לכם".
כמובן שלאיש מאתנו לא היה דבר לאחר שבגדינו הוחלפו במקלחת בבגדים אחרים. בשומעו שאיש לא מוסר דבר כיבה את האור והבלוקעלטעסטער ושני עוזריו היהודים לקחו מקלות בידיהם ורדפו אותנו מפינה אחת של הצריף לפינה השניה. אנשים שעמדו ראשונים נפצעו קשה מהמכות. בשעת המכות נשמעו קריאות "שמע ישראל". זה נמשך כ - 51 רגעים עד שהגיע חייל גרמני שנשלח מהמפקדה לאחר שמיעת הצעקות ודרש להפסיק את הצעקות.
השעה הייתה כבר 1 בלילה. אנו היינו עייפים מכל היום, בלי אוכל ואחרי טלטולים רבים חיפשנו מקום לשכב. חשבנו שכעת יעזבו אותנו במנוחה, אך לשווא הייתה תקוותנו זו, מאחר שציוו עלינו לשבת על הרצפה עד למחרת בבוקר.
בשעה 6 בבוקר התקיים "אפל" מפקד בוקר. מטרת המפקד היתה לבדוק אם חס וחלילה איש לא הצליח לברוח. למעשה לברוח ממחנה זה היה דבר בלתי אפשרי כי המחנה השתרע לאורך 04 קמ"ר ומסביב למחנה עמדו משמרות חיילים ולכל מחנה הייתה גדר חשמלית. לפנות ערב הודלקו אורות על יד גדרי התיל כסימן שהגדר מחשמלת. המיפקדים התקיימו במגרש קטן שבין בלוק אחד לשני. הבלוקעלטעסטער היה מפקד המיפקד ולאחר עמידת דום של רגעים אחדים היה מגיע חייל .S.S הבלוקעלטעסטער התייצב לפניו ובעמידת דום מסר לידיו דו"ח על מספר האסירים הנמצא בצריפיו, ועל השינויים שחלו באותו יום. לעיתים קרובות קרה שמספר האסירים הכללי בכל מחנה לא התאים לרשימות שהיו בידי הגרמנים, או שאסיר נרדם באיזה שהוא מקום מרוב עייפות ולא הופיע למפקד ואז השאירו אותנו עומדים שעות על גבי שעות. בזמן עמידתנו היה הבלוקעלטעסטער מתעלל בנו ע"י עשיית ספורט. לשכב, לקום, לקפוץ במקום, לזחול וכדומה ואם חס וחלילה רק נדמה היה לו שאחד מביננו אינו עושה כהלכה את התרגיל, נקרא הוא ע"י הבלוקעלטעסטער אחרי המיפקד לצריף. כאן השכיבו אותו על החומה או על כסא, שני עוזריו של הבלוקעלטעסטער החזיקו את האדם ומנו את מספר המלקות. בדרך כלל היה נהוג במחנות הריכוז, שבגין העבירה הקטנה ביותר יקבל אסיר 42 מלקות על הישבן. את מספר המלקות קבעה וועדה שהייתה מורכבת מאנשי .S.S וביניהם גם רופא שבדק את הנאשם וקבע כמה מלקות מסוגל אדם זה לקבל מבלי שיאבד את כושר עבודתו.
בכל יתר המחנות היה רק פעם אחת ביום מיפקד, בבקר. אצלנו, כאן, עשו גם בערב מיפקד על מנת לענות אותנו כמה שיותר. בין מיפקד אחד לשני היינו יושבים בחוץ כי לצריף אסור היה להיכנס במשך כל שעות היום.
בשעה 21 היינו מקבלים "ארוחת צהרים", מרק שהכיל קצת תפוחי אדמה וירקות. כלי אוכל לא היו לנו פרט לסירים שהיו רכוש המחנה. את המרק היו מחלקים בחוץ לתוך סירים שלא הצטיינו בנקיונם. לאחר שלא היו לנו כפות, היינו מוציאים את תפוחי האדמה מתוך המרק בידיים ואת המרק עצמו היינו שותים ישר מהסיר לתוך הפה. בקיצור, הפכנו לחיות. כלי רחצה וגילוח לא היו לנו ונראים היינו כאנשים פראים.
לפנות ערב היינו מקבלים מנת לחם שמשקלה 003 גרם וחתיכת גבינה צהובה. את המנה הזאת היינו מקבלים לפני כניסתנו לצריף. על יד הכניסה לצריף עמדו שני עוזריו של הבלוקעלטעסטער וחילקו את המנות. עם קבלת המנה מוכרח היה כל אחד להיכנס לתוך הצריף, כד למנוע מאיתנו אפשרות לקבל מנה נוספת. מיד אחרי חלוקת המנות, מבלי שיהיה לנו זמן לעכל את האוכל, העמידו אותנו בשורות ופקדו עלינו לשכב על הרצפה. יצא אפוא שאחד שכב כשראשו מונח לרגליו של השני. להתפשט לא הייתה לנו אפשרות ראשית בגלל גניבות הבגדים, שנית בגלל הקור ששרר בלילה. מאחר שקיבלנו, כאמור, רק שמיכה אחת לכיסוי שני אנשים. מצב זה גרם למריבות בלתי פוסקות. אחד היה פונה לשני שירחם עליו ולא יגזול את כל השמיכה כי בלילה הקודם הוא שכב בלתי מכוסה. שעת ההשכבה בקיץ הייתה בשעה 7 בערב. כמובן שלא מיד נרדמנו ולפעמים היינו משוחחים אחד עם השני בשקט, או פונים אחד לשני בשאלה. הבלוקעלטעסטער ועוזריו היהודים שישבו בחדרם בתוך הצריף וסעדו ארוחת ערב ושימחו את לבם בכל מיני משקאות טובים, היו מתפרצים לפתע מתוך חדרם כשנעלי עץ הולנדים שמשקלם קילוגראמים אחדים בידם, וזורקים אותם ללא אבחנה. מסכן היה אדם שנעל כזאת פגעה בו.
מחנה זה היה מחנה מעבר. לכאן היו באים גרמנים ובוחרים להם פועלים לעבודות שונות. יום יום היו מעמידים צריף אחר לבדיקה. הגיעו "קונים" היינו אומרים. מכאן נשלחו אנשים לכל יתר מחנות הריכוז בכל שטחי גרמניה ופולניה. לאחר שהפרידו אותי מאחי שלמה (כי בצריף הקודם שהיינו בו יחד אסור היה לי להישאר כי צריף זה, מס' 4, היה מיועד לנוער), הרגשתי שכל אמצעי ההישרדות שלי ורצון הלחימה להמשך המאבק להשאר בחיים נשללו ממני, והייתי נטול כל רצון לחיים. אני מוכרח לציין שבמשך כל שש שנות המלחמה בהן הייתי כלוא, לא הייתי כה מיואש ועייף מהחיים כמו במשך ימים ספורים אלה בהם חייתי במחנה זה. בקשתי ותפילתי היחידה הייתה שלאחר שכיבתי על הרצפה ששימשה לנו כמיטה לא אזכה לקום יותר. לפעמים מגיע אדם לידי ייאוש ופולט מפיו מין קללה כזאת, אך בליבו בוודאי לא היה רוצה שקללתו תתגשם. לא כך היה אצלי. אני הייתי בשמחה רבה מקבל גזר דין זה והייתי מאושר בזמנו שבקשתי זו תתמלא, כי ימים אלה היו בשבילי הימים הקשים ביותר בחיי. לא ראיתי שום תקווה להיחלץ מבית מטבחיים זה. את עצמי, כלומר איך שאני נראה, לא יכלתי לראות כי מראה לא היתה לי. לכן גם לא ידעתי מה גדולים הם סיכויי להישלח למשרפות או לתאי הגז כי צורתו החיצונית של האסיר היא היא שקבעה מי לחיים ומי למוות. אבל את שלמה ראיתי (לבי כאב לי בראותי אותו מסתובב כל היום מיואש מן החיים, בלתי מגולח, בגדים גדולים מקומטים עם קווים אדומים על הגב, כזה "מוזלמן" מובהק, כפי שקראו לאנשים כמוהו בלשון המחנה. חששתי שתורו יגיע להיבדק והוא יפסל וישלח לתאי הגז, כי הגרמנים היו אחרי כל בדיקה שולחים את הפסולים לשם. ואילו שלמה דאג לגורלי שאני לא אשלח לתאי הגז, כי הייתי צעיר מאוד ונמוך קומה, והגרמנים "הקונים" היו בוחרים לעבודה רק אנשים בריאים בעלי גוף מפותח.
כך ישבנו יום אחרי יום כשבליבנו חרדה ליום המחר. במשך כל היום הסתובבנו בתוך המחנה וניסינו להשיג ידיעה על מועד בואם של "הקונים" ולאיזה צריף יבואו כי כל אחד מאתנו שאף להישלח ממחנה גרוע זה מהר ככל האפשר. גם אם לא ידענו לאיזה גיהינום חדש נישלח, קיווינו קודם כל לצאת מכאן כי גרוע מזה לא תיארנו לעצמנו שיכול להיות.
נזכר אני איך שהתגנבתי למטבח שהיה בחלק המרתף. חשבתי אולי אצליח למצוא תפוחי אדמה, אך לרוע מזלי עמדו שומרים על יד מחסן התפוחים ולא יכולתי לגשת לשם. בחוץ עמדו כשלוש חביות עם קליפות של ירקות ותפוחי אדמה, פתחתי את החביות, חיטטתי בין הקליפות ומצאתי תפוחי אדמה אחדים. רצתי מהר לשלמה לספר לו על הצלחתי הגדולה. כעת נשאלת השאלה מה עושים בתפוחי האדמה? איפה לבשל אותם לא היה לנו. לאכול אותם בלתי מבושלים בלתי אפשרי. מה עושים? פתאום צץ רעיון במוחי. מחננו גבל עם מחנה אחר ששימש בית חולים לאסירים שעבדו בתוך בתי חרושת באושוויץ. רובם היו פולנים ואוקראינים. התקרבתי לגדר התיל ושאלתי אחד החולים האם לא היה רוצה לעשות איזה עסק? "מה?" שאל הוא. אמרתי לו שיש לי חמישה תפוחי אדמה, והייתי רוצה לקבל תמורתם כמה פרוסות לחם. חכה אמר הוא אלי ונכנס לחלק הצריף. חיכיתי מספר רגעים, והוא הופיע כשבידו חבילה קטנה עטופת ניר. לאחר שהפנה את ראשו לימין ושמאל, כדי לראות באם אין איש רואה אותו, כי משמרות של ה - .S.S היו מסיירים לאורך הגדר, זרק הוא את החבילה ואני את תפוחי האדמה, ושוב בליבי שמחה רבה על הצלחתי הגדולה. הלכתי לאורך הגדר בכוונה להגיע לבלוק 21 אל שלמה, בדרך עצר אותי חייל .S.S ושאל אותי מה יש בחבילה. "לחם" אמרתי לו. הוא לא האמין לדברי וציווה עלי לפתוח את החבילה. פתחתי, והתברר שהלחם היה יבש ובלתי ראוי לאכילה. בראותו זאת, אמר הוא אלי, "לחם זה בלתי ראוי לאכילה. אתה עלול לחלות באם תאכל לחם זה". חשבתי לי, איזה ידיד טוב, הוא דואג לבריאותי. למזלי הגדול הוא הסתפק בהערה זו בלבד ואת חבילת הלחם השאיר לי. בצעדים מהירים מחשש שמא שוב יפגוש אותי מלאך מוות כזה וירחם עלי על שאני אוכל לחם כזה הלכתי לשלמה. סיפרתי לו שיש לי כמה פרוסות לחם, כך שעלינו לחפש לנו מקום סתר בל יראה אותנו איש בזמן אכילתנו כי הקנאה למראה אנשים אוכלים הייתה גדולה מאוד. זה גם מובן שבמצב ותנאים כאלה שעיני אדם יוצאות לפרוסת לחם מתעוררת קנאה כשלאחד יש ולשני אין. אנו התיישבנו מאחורי הבלוק לאחר שקבענו שאיש לא יבחין בנו כאן ובתיאבון בלתי רגיל אכלנו את הלחם, וב"ה שדבריו של "ידידנו", איש ה - .S.S לא התגשמו, כלומר הלחם לא הזיק לנו, להפך, הוא השביע אותנו למשך שעות אחדות.
ביום השמיני להיותי במחנה, זה בשעה 3 אחרי הצהרים, לאחר שנעדרתי מהבלוק אחרי מפקד הבוקר, באתי לראות את שלמה. כל אנשי הבלוק ישבו במגרש הריק שבין בלוק 11 ל-21. עברתי בין כל האנשים וחיפשתי את שלמה. הוא ישב עם קבוצת מכריו, ביניהם מנהל המשרד של בית החרושת בו עבדנו בגטו, ועוד מכרים אחדים איתם שלמה בא במגע. בבואי אליהם שאל אותי שלמה מה עשיתי במשך כל היום? ספרתי לו שהסתובבתי במחנה וכעת יש בדעתי ללכת לבלוק שלי על מנת לשמוע מה חדש שם, ונוסף לכך התקרבה עת המיפקד. שלמה שאל אותי באם ידוע לי שבבלוק שלי יש "קונה גרמני"? "לא", אמרתי ונפרדתי מהר משלמה ומיתר האנשים שישבו איתו ורצתי לבלוק שלי. בבואי לפני הבלוק ראיתי שהצריף ריק ובמגרש עומדים כ - 052 בני נוער בשני תורים, ונרשמים אחד אחד אצל אסירים שענדו על ידיהם סרטים (שרייבר). אני מבלי שאדע מה בעצם קורה כאן ומה מטרת הרישום, הצטרפתי לאחד התורים.
בעומדי בתור מסתכל עלי בחור העומד על ידי במבט מוזר. אפשר היה לראות מצורת פניו שעמידתי בתור מפליאה אותו. שאלתיו מה בעצם מטרת עמידתנו כאן? "אינך יודע?" שאל הוא, "הרי אותנו בחרה וועדה כמועמדים לבית ספר לבנאות". "כיצד נבחרת אתה?" שאל אותי הוא. "הרי הם בחרו רק בחורים גבוהים, בריאים ובעלי גוף מפותח, ואתה הרי צנום ונמוך קומה?" עניתי לו שהצלחתי לעבור את הבדיקה. לאחר שנודע לי מפיו שעומדים לשלוח אותנו מכאן לא המשכתי לעמוד יותר בתור, התקרבתי קרוב יותר לרשם, ובתחבולה בה התנסיתי בגטו כשנאלצתי להידחף בתורים, הגעתי לרשם. הרשם שאל אותי פרטים אחדים ולאחר שרשם אותי ציווה עלי לעבור לצד השני של המגרש שם עמדו כ - 02 בחורים שכבר עברו את הרישום. אני הרגשתי את עצמי כבר מאושר כשרק העליתי על דעתי את המחשבה שכעת בטח כבר אעזוב את המחנה הזה.
פתאום פקדו על כולנו, ללא הבדל רשומים ולא רשומים, להסתדר בשורות. הסתדרנו בחמישיות והוליכו אותנו למגרש שבין בלוק 7-8 שם פקדו עלינו להתפשט לגמרי, פרט לתחתונים. רופאים אסירים התחילו לבדוק אחד אחד מאיתנו. הפעם לא חששתי שאכשל בבדיקה זו, כי פרט לפיגורי בהתפתחותי הגופנית בגלל חוסר מזון בהיותי בגיל ההתבגרות הרגשתי את עצמי בריא. לא חלפו רגעים אחדים והופיעה מכונית עם סמל של הצלב האדום, ומתוכה יצאו שני חיילי S.S. עם סרט צלב אדום על ידיהם. הם נעמדו לפני הכניסה לבלוק 7 וציוו עלינו אחד אחד לגשת אליהם להיבדק. כבכל בחירה גם הפעם קבעה הצורה החיצונית וגובה הבחור.
בהגיעי אליהם התעורר פקפוק אצלם בקשר לכושר עבודתי. שאלוני בן כמה אני? "71" עניתי. "מה עשית בגטו לודז'?" "עבדתי בביח"ר למתכת, הנני בעל מקצוע", אמרתי. דעתו של אחד מהם הייתה חיובית, כלומר לתת לי להצטרף לנבחרים והמוכשרים לעבודה. אבל השני לא האמין לדברי ובעיקר התייחס בספק לגילי כי נראה הייתי כבן 41-51. לאחר ששוחחו ביניהם אודותיי, (את תוכן שיחתם לא הצלחתי לקלוט), אמרו לי להכנס לתוך הצריף. כל הדלתות שדרכן אפשר היה להיכנס נסגרו בכדי למנוע מהפסולים לחדור לבלוק. על יד דלת הכניסה עמדו שני אסירים שמנו את מספר הנכנסים, כי רק 052 בני נוער היו דרושים להם.
לאחר שמספר הבחורים הנקוב נבחר, כעבור שעתיים של בחירה, הייתה כבר השעה 00:81. בחוץ היה כבר חושך והפסולים ניצלו את החושך, פרצו את הדלתות הצדדיות והתערבבו בינינו. את שמות הנבחרים עדיין לא רשמו כך שקשה היה לדעת את מי כן בחרו ומי התפרץ דרך הדלת האחורית. הגרמנים, בראותם זאת, הוציאו את הראשונים שעמדו בשורה ופקדו להסתדר בחמישיות. אני עמדתי החמישי בשורה ובכדי להראות גבוה נעמדתי על רגליו של חברי שעמד לפני. הגרמנים ספרו 05 חמישיות ואת היתר הוציאו. כעת העמידו שומרים לפני הדלתות למען ימנעו התפרצות נוספת.
עתה לא היה כבר ספק בליבי שאני עוזב את המחנה. הרגשותי היו מעורבים. מצד אחד שמחתי על עזיבת המחנה שגרם לנו צרות כה רבות ומצד שני שאלתי את עצמי מה בעצם הנני פותר בזה שאני עוזב את המחנה בזמן ששלמה נשאר כאן ואיני יודע אם אזכה עוד לראותו בחיים. כולם היו מאושרים שנבחרו ובמוחי נקרה מחשבה, אם לא להתחלף עם אחד הפסולים. הבחורים ששמעו את דעתי זו הסתכלו עלי כעל מטורף. איך אפשר לחשוב בכלל על דבר זה ולהחמיץ הזדמנות בלתי חוזרת לעזוב מחנה כזה שכל יום אדם עלול להשלח לתאי הגז, וזאת בנוסף לתנאים הקשים ששררו במחנה. יתכן שהצדק היה איתם, אולם הם לא הרגישו מה שאני הרגשתי, בחושך, שהנני עומד להיפרד משאר בשרי האחרון לאחר שאת אחיותי ויתר האחים כבר לא ראיתי ולא ידעתי באם בכלל עוד אראה אותם לעולם.
בינתיים הביאו את מנת האוכל, בעוד אנו מנסים לנחש מה התוספת ללחם היום. לא כל פעם הייתה אותה תוספת, לפעמים גבינה ולפעמים נקניק.
לאחר חלוקת הלחם, הקריאו את שמותינו לפי הא-ב ועשו לנו מספרים על היד השמאלית. את המספרים עשו לנו אסירים יהודים שהתנסו כבר במקצוע זה. הם עשו את זאת בעטים ובטוש. הכאבים היו גדולים ואחדים בינינו קבלו חום כתוצאה מכך. לאחר שכבר לכולם קועקעו המספרים הסתדרנו בחמישיות והלכנו בשעה 21 בלילה למקלחת. למחרת בבוקר צריכים היינו להשלח מהמחנה. הייתה שמועה שמחננו נמצא בקרבת המקום ונלך ברגל כשעה. התקלחנו ומרחו לנו בכל המקומות ששערות צומחות, מין נוזל חריף ששרף את גופנו.
לאחר כל זאת קבלנו בגדים. היו אלה בגדים בהירים שנראו כפיג'מות לבנות עם קווים שחורים. אלה היו הבגדים הרשמיים של כל מחנות הריכוז. לאחר חלוקת הבגדים שוב הסתדרנו כחיילים בחמישיות וצעדנו לבלוק מס' 1. צריף זה היה יחיד במינו. הוא היה שונה מיתר הצריפים בזה שהיו מיטות אחדות בנות שלוש קומות. מאחר שמספר הבחורים היה גדול ממספר המיטות, וכולנו היינו צמאים למיטה לאחר שכבר שבועות חלפו שלא שכבנו על מיטות, הסתערנו על המיטות כעל דבר יקר ערך ומי שהקדים לתפוס לו מיטה נהנה לילה אחד משינה טובה. היתר שכבו על הרצפה. למחרת בבוקר חילקו לנו לחם ומרק. מקרה זה היה נדיר, מאחר שאנו כרגיל היינו מקבלים את הלחם בערב. רק בגלל רצונם לשלוח אותנו בשעות הבוקר נתנו לנו את המנה היומית. הכל היה כבר מוכן לשם יציאתנו ואנו עמדנו כבר לפני שער היציאה. פתאום נשמעה אזעקה והופיעו אוירונים. במחנה התחילה ריצה לתוך הבלוקים כי אסור היה להסתובב בשעת אזעקה בתוך המחנה. אני ניצלתי בהלה זאת ורצתי להיפרד משלמה כשאיתי פרוסת לחם וסיר מרק. בבואי לצריף מס' 21 מצאתי רק אנשים בודדים. שאלתי אחד מהאנשים היכן כל האנשים? כולם נמצאים בבית חולים ועוברים בדיקה. היה כאן "קונה" שקנה את רוב אנשי הצריף. השארתי את הלחם והמרק ובקשתי למסור את זאת לשלמה. בתנאים ששררו במחנה הייתה שטות למסור מיצרך כה יקר כמו לחם ומרק לידי אסיר שהיה בלי ספק אוכל את זה מבלי להשאיר אפילו זכר. אבל אני מסרתי האוכל ליהודי שהיה העוזר של הבלוקעלטעסטער שלא הרגיש רעב כאחרים.