הגרמנים לאחר שראו שמספר החולים בגטו הולך ומתרבה החליטו להוציא אלפים אחדים. הגרמנים היו נוהגים לשלוח פקודה לרומקובסקי שעליו להכין מספר כזה וכזה של יהודים. רומקובסקי בקבלו את הפקודה כינס את יועציו או כפי שנקראו בפינו הבייכאט, ודנו כיצד להכין ולמלא את פקודת הגרמנים. עליי לציין שרומקובסקי היה משתדל לספק את בקשתם של הרוצחים ולהשביע את רצונם.
הפקודה הראשונה כללה 13 אלף יהודים. נשלחו הודעות ליהודים שעליהם להתכונן. בין מקבלי ההודעות היינו גם אנו. קבלנו פקודה שעלינו להופיע ביום זה וזה במארישון בבניין בית הספר לשעבר שהוא קרוב לתחנת הרכבת שמשם היו האנשים נשלחים. הניחושים הרבים לאן שולחים אותנו היו שונים, אך מתחת לסף ההכרה, ידענו שאנו נשלחים למוות. היות ולא ראינו שום אפשרות להתחמק מטרנספורט זה, התייצבנו במועד שקבעו לנו.
כאן נעשה הנס הגדול ביותר שנוכחתי בו בימי חיי. האחראים לשליחת הטרנספורט לקחו בחשבון שאנשים רבים ינסו להתחמק ולא יתייצבו, ולכן שלחו הודעות למספר גדול יותר מכפי שהגרמנים דרשו. הם ביקשו להבטיח לעצמם שחס וחלילה לא יחסרו להם אנשים, כי על מכסת הטרנספורט שהגרמנים קבעו מוכרחים היו למלא. למזלנו הגדול התייצבו הפעם כל מקבלי ההודעות וכך קרה שהיה עודף אנשים ולוועדה שישבה במקום הייתה אפשרות לשחרר מספר אנשים. בין חברי הוועדה היה מר גולדמן שלפני המלחמה היה המאמן של מכבי לודז'. אני בגיל 7-8 שחקתי כבר כדורגל והייתי מצטיין מאז במשחק זה. בגיל 9 נרשמתי למכבי הצעיר והייתי אהוב מאז על מר גולדמן שהיה המאמן שלי. בערב האחרון שלפני שליחת הטרנספורט, הייתה כבר השעה 00:42 ואנו צריכים היינו להישלח בשעה 00:50 לפנות בוקר, טיילתי בפרוזדור של בית הספר הזה. פתאום ניגש אלי אדם בתלבושת של שוטר. אני ברגע הראשון לא הכרתיו, כי מאז פרוץ המלחמה לא ראיתיו, ושואל אותי מה מעשי כאן? ספרתי לו שגם אני ומשפחתי קבלנו פקודה להתייצב כאן. בתור חבר הוועדה הוא ידע בראש ובראשונה לאן נשלחים אנו, וידע גם שקיימת אפשרות לשחרר אנשים מספר הוא אמר לי שהוא ישתדל להשפיע על חברי הוועדה ובעיקר על ראש הוועדה (דאז) שופט יקובסון. חצי שעה לאחר שנפרדתי ממנו נקראתי לחדר הוועדה ונשאלתי מספר שאלות. כעבור רגעים ספורים שוב נקראתי ונאמר לי שהם מוכנים לשחרר אותי ואת אחי ישראל ולהכניסנו לבית יתומים. כמובן תשובתנו הייתה שלילית. אחרי, נקרא אחי ישראל וגם אותו שאלו אם רוצה הוא להשתחרר יחד איתי? גם הוא כמוני ענה בשלילה.
לאחר שחברי הוועדה נכחו לדעת שלתנאים מוצעים אלה לא נסכים, קראו לי פעם נוספת והציעו להגדיל את מספר המשתחררים, כלומר: מוכנים היו גם לשחרר את אחיותי. גם להצעה זאת לא הסכמתי ואמרתי להם שאם יש ברצונם לשחררני הרי רק בתנאי אחד והוא שישחררו את כל משפחתי. מה הייתה כוונתם באי רצונם לשחרר את כולנו למרות שהייתה להם אפשרות לעשות כך נודע לי מפי מר גולדמן. מאחר שישנה אפשרות לשחרר מספר קטן של אנשים רוצים הם לשחרר משפחות קטנות, היות ומשפחתי מנתה 8 נפשות, הייתה טענתם שהם במקומנו יכולים לשחרר 3 משפחות. למרות זאת, בדרך נס ובאופן בלתי צפוי, לפנות בוקר שעה לפני שליחת האנשים, שוחררנו. שמחתנו הייתה גדולה לאין שיעור. בבית נשארו רק ארבעת הקירות כי את הרהיטים מכרנו. חזרנו איפוא לחדר ריק. לאט לאט מצאנו מיטות והסתדרנו. בינתיים חזרנו כולנו לעבודה.
המצב בגטו נהיה מדי יום ביומו גרוע. מנות האוכל הוקטנו במידה רבה. מספר החולים גדל. המצב הגיע לכך, שאמא רצחה את ילדה והסתירה את הגופה במרתף הבית, על מנת לקבל את מנת האוכל שהוקצבה לילד.
לאחר שובנו ממארישון נתקבלו יהודית ז"ל וישראל לעבוד במטבחים. עבודתם במטבח הקלה מאוד על מצבנו. יהודית הייתה מביאה הביתה בגניבה קליפות של תפוחי אדמה שאותן היינו מבשלים ועושים מהן כל מיני "מעדנים" שנחשבו אז כטובים. אני צינתי "בגניבה" משום שקליפות תפוחי אדמה היו מחלקים רק לפי המלצת הרופאים, וקבלו אותם רק אנשים נפוחים שהיו לרוב בגטו. גם ישראל היה מדי פעם בפעם מביא קצת ירקות על מנת להקל על המצוקה הרבה ששררה בבית.
בגלל התזונה הרעה הוחלשו הורי בצורה כזאת שלא יכלו עוד להתהלך, ונאלצו לשכב במיטה. מצבנו היה איום, לא ידענו מה לעשות? כי אנשים שלא עבדו היו הראשונים במקרה של "ווישעצלעניע". אחרי השתדלות רבה הצלחנו לרשום אותם כעובדים באחד מבתי החרושת. כמדומני שטובה זאת עשה לנו ישראל אנגלארד שהיה ידו הימנית של גרטלר. במשך 4 שנות היותנו בגטו לא ראינו ביצה, פרט לשנה הראשונה, כלומר ב - 1491, שבה קבל כל אחד ביצה לנפש לכבוד חג הפסח. בשר היו מחלקים 001 גרם לשבועיים: בשר סוסים! אצלנו זמן רב אסור היה להכניס את בשר הסוסים הביתה, למרות שהרופאים הזהירו לא להתחשב בשום גורמים ולאכול את הבשר. זוכר אני מקרה שאחותי אלטה, שהיא המבוגרת בינינו, הביאה הביתה חתיכת נקניק בלתי כשר או בשר סוסים. איני נזכר בדיוק. אבי כשראה את הדבר ניגש אליה וסתר על לחיה על שהעיזה להכניס זאת לביתנו. לאחר 3 שנות היותנו בגטו, אחרי הפצרות רבות ואזהרות רבות של רופאים הסכים אבי בפעם הראשונה לאכול את בשר הסוסים. דבר זה לפי דעתי יכול כבר באופן ברור לשקף את המצב ששרר בגטו. החלטתו לאכול את הבשר לא הייתה קלה בשביל יהודי כאבי, אך רעב שובר ברזל, אומרים.
מצב התזונה הירודה גרמה לכך שבגטו היו כבר יותר חולים מבריאים. בשנת 2491, החליטו הגרמנים שוב לשלוח מהגטו 02 אלף אנשים. הפעם הייתה הנטייה להוציא ככל האפשר את כל הילדים והזקנים. כבכל פעם גם הפעם הגיעה הפקודה לידי רומקובסקי. ומה עשה יהודי זה. הוא קרא לאסיפה ובה הודיע שבעוד ימים ספורים תתחיל וושעצליניע של ילדים וזקנים, והוא בתור אחראי שלנו מבקש את כל האמהות למסור את ילדיהם ואת הזקנים לידי הגרמנים. לאנשים המבוגרים הוא מבטיח שיש לו בשבילם עבודה, והוא ידאג שהמצב בגטו ישתפר. אחרי שראשי המרצחים נכחו לדעת שבקשתו של "המלך" לא תתמלא החליטו הגסטאפו לבצע בעצמם את הוושעצליניע. בבוקר בהיר אחד נכנסו לגטו אנשי הגסטאפו, סגרו רחובות אחדים והעמידו שוטרים וכבאים יהודים שישמרו בל יצליח איש להתחמק מהרחובות בהם מבצעים את הסלקציה.
כבר ביום הראשון נשלחו אלפים של ילדים וזקנים. ביצוע הדבר היה כך שאיש אחד בלבד מהגרמנים ועשרות שוטרים יהודים היו פוקדים על כל האנשים לרדת לרחוב, האנשים היו נעמדים בתור ואחד אחד נגשו לגרמני שהיה בעל פרצוף רוצח, אדום כעשיו ובידו מקל. מי שנראו בעיניו חולה; מבוגר או בעל סימנים דומים לכך, היה פוקד להעלותו על המכוניות שעמדו בכביש. יום יום היו סוגרים רחובות אחרים. המשטרה היהודית ידעה באיזה רחובות יבקרו. אנו הצלחנו לקבל אינפורמציה מפי אחד השוטרים באיזה יום הרוצח יבקר ברחוב שלנו. באמת ביום זה ביקר הוא אצלנו, אבל אנו, בעקבות קבלת הידיעה, יצאנו יום קודם לרחוב ששם כבר ביקר, ואחרי יום אחד חזרנו לביתנו בטוחים שהסכנה כבר חלפה.
בינתיים, חלפו כבר 7 ימים שבגטו שרר עוצר, ושום מצרך לא חולק במשך 7 הימים הללו. ביום ה - 8 לפעולה אמרו שהמבצע הסתיים, אך בבוקר, היה זה ערב ראש השנה, נשמע ברחוב שלנו רעש של מכוניות וקריאות לרדת לרחוב. הצצנו דרך חלון החדר לרחוב ונוכחנו שהרוצח נמצא למטה. החלטנו שאחי שלמה וישראל ושתי אחיותיי ירדו, ואני, טובה והורי נשאר בבית. וכך היה. הם ירדו, רק שבינתיים בגלל השקט ששרר בכל הבתים שמעתי את נאומו של הרוצח בו הוא מודיע שכל אחד שייתפס בחצרו ייהרג במקום. וכבר שומע אני את צעדיהם של השוטרים היהודים בקומה השניה. חדרנו היה בקומה השלישית. אני, שהייתי אז בגיל 21 פחדתי מאוד, ואמרתי לאחותי ולהורי שנרד, וברגע שהשוטרים התקרבו לחדרנו יצאנו כולנו מהחדר. הורי נכנסו לבית השימוש של החצר. אני ואחותי טובה הצטרפנו לשורה הארוכה שעמדה ברחוב והתקרבנו לאט לאט לקראת ההכרעה לחיים או למוות. אחיותיי אלטה ויהודית, וישראל ושלמה היו כבר אחרי הסלקציה. הם נשארו לעמוד בצד לראות כיצד תיפול כאן ההכרעה לגבינו. טובה עברה בשלום, ואולם אותי שלחו לכיוון המכונית. על יד המכונית עמד שוטר יהודי שעזר לעלות על המכוניות. הגרמני היה מופנה בגבו למכונית, השוטר היהודי שראה שהגרמני לא יבחין שחרר אותי ואני בריצה מהירה נכנסתי לשער מעבר לכביש. בינתיים ראיתי איך ששני שוטרים מובילים את הורי ז"ל, שכנראה נתגלו על ידם, למכונית. בשעה 01 בבוקר הפעולה נסתיימה. לאחר שהגרמנים עם השוטרים הסתלקו מהרחוב רצתי מהר הביתה. בהיכנסי הביתה ראיתי את כולם שוכבים על המיטות ובוכים על האבדה הגדולה. אנו התעניינו מיד לדעת אם אנשים אלה כבר הוצאו מן הגטו כי חשבנו אולי נצליח עוד לשחרר אותם. אבל כפי שנודע לנו היו המכוניות כעבור שעה-שעתיים חוזרות ריקות. מפי אנשים נודע לנו שאבי יכול היה לקפוץ מהמכוניות כפי שעשו זאת רבים. אך אבי ז"ל לא רצה לעשות זאת מאחר שלאמי ז"ל לא הייתה אפשרות לקפוץ איתו, ולהשאיר אותה לבד הוא לא רצה.
בשנת 2491 ערב ראש השנה ואני אז ילד בן 21 נפרדתי מהורי היקרים ומאז הנני עומד בעצמי בודד במאבק החיים. בהתחלה לא יכלנו לתאר לעצמנו כיצד נוכל לחזור לחיים רגילים בלי הורים. בבית הייתה מורגשת ריקנות מוחלטת, אך החיים והמאבק על הקיום חזק יותר מכל הסנטימנטים שיש לאדם. ולאט לאט התרגלנו לאבדה הכבירה הזאת והבלתי נשכחת.
לא חלף זמן רב ושוב ניחתה על ראשינו מהלומה חדשה. עוד לא הספקנו לשכוח את אבדת הורינו, והנה קבל ישראל פקודה להתייצב לבית הסוהר המרכזי ברחוב צארניעצקיגו ומשם להישלח לעבודה למקום בלתי ידוע. גם הפעם ניסינו להתחמק. חשבנו להסתתר עד למועד שליחת הטרנספורט אך ההודעות להתייצב נשלחו ימים ספורים קודם. כך שהיה עלינו להסתתר מבלי שנקבל את מנות האוכל ומלאי לא היה לנו והייתה צפויה סכנה שישלחו את כולנו באם הוא לא יתייצב. לאחר שיקולים רבים והתייעצויות, החלטנו שהוא יתייצב. בפורים, בדיוק ביום הולדתו, ליווינו אותו לבית הסוהר ששימש מקום ריכוז רך. כעבור שבועות אחדים ללא ידיעה, (למעט שמועות שהם הגיעו למחנה טוב), קיבלנו מכתב. (דבר שעד אז לא היה קיים, כי לאחר שליחת אנשים מהגטו אף פעם לא נודע על מקום המצאם). כנראה בגלל מצבם הטוב במחנה זה, הירשו להם לכתוב. ובאמת זה היה אתר הטרנספורטים שרוב האנשים בו הצליחו להישאר בחיים. ישראל נשלח לציאוסטוכוב והשתחרר בשנת 4491.