עולים אחרים במקומם היו מאושרים שזכו לקבלת פנים חמה כזאת. אבל לא כך היה איתם. פולה היתה מאחורי גבי משוחחת עם שלמה על רצונה לחזור לגרמניה על מנת להגר משם לארה"ב. היא לא עשתה זאת בגלוי מאחר שידעה שאם הדברים יגיעו לאוזניי לאה בת דודתה ומיכאל בעלה הם יתרגזו נורא. הם עצמם היו חברי תנועה ואזרחים נאמנים מהעליה החלוצית ששרפו את כל הגשרים בגולה ועלו ארצה. רעיון כזה היה מרגיז אותם מאוד ובצדק. אני ושלמה בילינו ימים שלמים בחיפוש אחרי דירה. בתקופה זו הגיעו עולי גרמניה ארצה, רובם היו בעלי אמצעים. עם בואם ארצה עלה מחיר הדירות בצורה מסחררת. מחיר של חדר היה 001 ל"י. מיכאל, אחרי בואו מעבודתו, היה הולך ממתווך אחד לשני בסביבת רמת גן כדי למצוא דירה לשלמה. אחרי התרוצצות של חודש ימים ללא תוצאות הרחבנו את שטח החיפוש ופנינו למתווך פתח תקואי. כאן הציעו לנו דירות שונות ובמחיר נמוך בהרבה בהשוואה לתל אביב, אבל פולה שבמוחה ניקר רעיון לשוב לגרמניה, כל הזדמנות היתה מזכירה את הטוב וה"אושר" הגרמני עם שתי המשרתות בבית, ולא רצתה להשתקע בעיר כה קטנה כפתח תקוה. המתווך בפ"ת הוליך אותנו לבית קטן וישן בן קומה אחת ומספר חדריו היו 4, שני חדרים גדולים בנויים לפי שיטה ערבית שהיו להשכרה. אני ושלמה שעייפנו מהחיפושים אחרי דירה ומהסכומים הגבוהים שדורשים עבור דירה דומה בתל אביב היינו ללא כל ספק מביאים את המו"מ שהתנהל בינינו לבין בעלת הדירה לידי סיום חיובי, אולם לפני חתימת החוזה הגיעה פולה כדי לראות את הדירה, ופוצצה את כל המו"מ באומרה שהדירה אינה מוצאת חן בעיניה.
ושוב מאוכזב ונטול כוח מההתרוצצות היומיומית בחיפוש אחרי דירה עזבנו את פתח תקוה ומחדש התקשרנו עם מתווכים תל אביביים לשמוע אולי במשך הזמן השתנו פני הדברים. אצל כל מתווך לפני שבכלל הסכים לדבר איתנו, מוכרחים היינו להרשם ולשלם דמי רישום חצי לירה. היינו רשומים כמעט אצל רוב מתווכי הדירות בתל אביב ולבסוף נמאס לנו להתרוצץ בעיר, והתייאשנו למצוא דירה בתל אביב לפי יכולתנו הכספית ופנינו שוב למתווך הפתח תקואי.
הפעם אמר הוא שיש לו דירה יוצאת מן הכלל וזולה. אם את זאת לא תשכרו אזי אתם מחמיצים הזדמנות בלתי חוזרת. בשומעי זאת התעוררה תקוה בליבי שכעת יבוא הקץ לחיפושים אחרי דירה. מי שלא התנסה בחיפוש דירה בארץ ובסכום כסף מוגבל אינו יודע בכמה קשיים והתרוצצות כרוך הדבר. וגם המגע היומיומי עם המתווכים אינו דבר נעים ביותר. במשרדו ישבו אנשים אחדים שחיכו למתווך. הוא ביקש מאתנו לחכות עד שיתפנה כדי ללוות אותנו למקום הדירה.
אחרי הליכה של כעשרה רגעים ממשרדו נכנסנו לחצר שהיתה מוקפת גדר ובית קטן בן קומה אחת עמד בסוף החצר. בצד שמאל של החצר היה לול ומאחורי הבית רפת. המתווך נכנס לבית ושב לאחר רגעים אחדים, אחרי כן הופיע בעל הבית, והוצגנו לפניו. בעל הבית היה מר בורנשטיין. יהודי רוסי שהגיע ארצה עם העליה השניה. למרות גילו המבוגר היה קם השכם בבוקר, חולב את פרותיו ובמשך היום עובד בשדה. לאחר שיחה קצרה נכנסנו לדירה שעמדה להשכרה. התברר שהבית כולו מורכב מדירה אחת בת 4 חדרים ושניים מארבעת החדרים היו פנויים. הוא דרש 800 ל"י דמי מפתח כולל שנה שכר דירה. סכום זה התקבל על הדעת. הדירה היתה יפה מאוד, והיה בה רק חסרון אחד שהמטבח היה דומה לקופסת גפרורים. מר בורנשטיין חילק את המרפסת וממחציתה בנה מטבח שבקושי אפשר היה להיכנס בו.
ושוב כבפעם הקודמת התלהבתי מאוד, ואמרתי לשלמה, אם הפעם יחמיץ את ההזדמנות הזאת, אזי איני נוקף אצבע יותר בעניין זה. גם בעיני שלמה הדירה מצאה חן. הוא נסע לרמת גן להביא את פולה ואת לאה. לאה בראותה את הדירה היתה בדעה שיש לשכור אותה. המחיר נראה בעיניה כמציאה, אולם לא כך חשבה פולה בראותה את המטבח הקטן. אבל היא לא העיזה לפוצץ גם הפעם את שכירת הדירה ואמרה לשלמה, "נו זאל זיין אזוי". אחרי שהחוזה נחתם שאלתי את פולה אם היא מרוצה. היא השיבה לי תשובה זו, "אני בנידון זה דומה לנשיא, שסמכותו רק לחתום על כל החלטה שהכנסת מחליטה". היא רצתה לומר בכך שלא היתה באפשרותה להתנגד.
אחרי שכירת הדירה עליתי למשרדי הסוכנות היהודית בתל אביב לבדוק, אם אונית המטען של עולי גרמניה כבר הגיעה. בידי הסוכנות היו רשימות של האוניות המובילות את מטענם של העולים. אמרו לי שכעבור יומיים אפשר לקבל את המטען, במחנה "קורדונה" שע"י חיפה, על סמך תעודה שהעידה על המטען שיש לי לקבל במחסני הסוכנות. קיבלתי יומיים חופש מעבודתי ונסעתי עם שלמה לקבל את המטען. באיזה קשיים ועינויים הצלחתי להביא הביתה את המטען איני מסוגל לתאר. באנו הביתה עייפים ושבורים. כאבי גב חטפנו כעבור שבוע.
כעת באה פרשת מכירת החפצים. בשעת שכירת הדירה קיבל שלמה מאת קרובי משפחת פינקלשטיין מאתיים ל"י.
לאחר כל הסידורים שקשורים לבית התעוררה פרשת הפרנסה. שלמה אינו בעל מקצוע ובכלל רצון רב להיהפך לפועל לא היה לו. אני הצעתי לשלמה שיקנה מכונית משא ועד אז שיעבוד בביח"ר, ובערבים ילמד נהיגה. כסף לקנות מכונית אחרי כל "העושר" שהביא איתו מגרמניה (כך, לפחות הוא טען) לא היה לו, אבל האמנתי שבעזרת הקרובים נצליח איכשהוא לאסוף את הסכום הדרוש לקניית מכונית. שלמה קיבל רק חלק מהצעתי, וחשב לעצמו: אני שהייתי סוחר בגרמניה ובכיסי היו אלפים אהפוך כאן לפועל פשוט? זה היה נראה בעיניו כירידה בדרגה ולכן בחר רק ללמוד נהיגה, ועד שיהיה לו רשיון הנהיגה הוא עשה קצת עסקים והרוויח פחות או יותר למחיתו.
הקשרים החברתיים והמנהגים הגלותיים לא נותקו גם בבואם ארצה. כמקום פגישה לכל עולי גרמניה שימש רחוב לילנבלום. כאן היו נפגשים ובוכים על "העבר הנהדר בגרמניה" ועל העסקים המצוינים שעושים הנותרים בגרמניה ועל אפשרויות ההגירה לארה"ב. פגישות אלה עם הספסרים ואנשי הגלות הרעילו את ליבו של שלמה. גם במוחו כבמוחה של פולה התחילה לנקר המחשבה לעזוב את הארץ כדי להגיע ל"גן עדן" הגרמני שלא מזמן עזבו. הוא לא צריך היה לטרוח הרבה כדי לדעת את כל הדברים והפרוצדורות הנהוגות כדי לעזוב את הארץ. רחוב לילינבלום שהפך מרכז לעולי גרמניה היה גם מרכז לאינפורמציה מצויינת. בכל מה שנוגע לעזיבת הארץ ועסקים בלתי כשרים.
החלטתו לעזוב את הארץ עוד היתה בגדר של מחשבות בלבד. בינתיים נודע לו על הזדמנות לקנות מכונית משא שני טון (מרצדס בנץ) שהובאה ארצה על ידי יהודי צ'כי. שלמה הוקסם ממראה המכונית, והחליט לקנותה. 006 ל"י דרשו עבורה. סכום זה לא היה בידו. לי היו מאתיים ל"י שחסכתי במשך עבודתי "בהצופה" וליויתי לו אותן. עוד 001 ל"י קיבל בהלוואה מהפינקלשטיינים ועוד מאה ל"י לווה אצל דוד גפן מחדרה. מיכאל בעלה של בת דודתי ערב למענו במשרד ביטוח והלוואות על 002 ל"י. וכך נאסף הסכום של 006 ל"י והמכונית נקנתה על ידו. הוא החליט להעסיק נהג עד שיהיה לו רשיון נהיגה.
עבודה קבועה למכונית לא היתה. הוא בחר את רחוב החלוצים כמקום תחנה, וחיכה "לקורס". הפינקלשטיינים השתדלו להעסיקו בכל מיני הובלות, אבל העסקים התחילו לצלוע, מאחר שמכירה חפשית של כימיקלים וצבעים כבר לא היתה קיימת אלא רק עם רשיונות ובכמויות קטנות כך שרק מעבודתו זו לא יכל היה להתפרנס ובעיקר כשהיה לו נהג שקיבל %03 מהרווח. במרוצת הזמן הצליח בעזרת מכרו לעבוד עם המכונית עבור דואר תל אביב, הם העסיקו אותו לשם העברת פועלים למקומות עבודה שונים, בתשלום של שש וחצי ל"י ליום. שכר זה לא היה גדול למדי ואחרי כל ההוצאות לא נשאר לו הרבה רווח. נהג שמכוניתו עמדה בתחנה וחיכה "לקורס" היה מרוויח יותר, אבל שלמה היה מאושר שמצא מקום עבודה קבוע ואין לו צורך לדאוג מאין ישיג עבודה בשביל המכונית יתרון נוסף היה לעבודה זו שהיא איפשרה לו להיות חופשי במשך כל היום ולהיפגש עם ה"גוורדיה הגרמנית".