מיום שעברתי לדפוס הצבאי עשיתי מאמצים כדי לחדש את חוג הצעירים שהתחסל עם התגייסותנו לצבא. היו גם מספר חברים שמסיבות שונות לא התגייסו ונשארו בעיר. גם מספר בנות שהיו חברות בחוג היו משוחררות מהצבא, והיתר עבדו במשרדים צבאיים בעיר ובסביבותיה, והיו באות לעיתים קרובות העירה. היינו נפגשים מדי פעם בפעם ומבלים את מוצאי השבת ביחד. לאט לאט הלך וגדל מספר השבים מהצבא, גם חופשות אפשר היה כבר לקבל ביתר קלות, כך שמספר החברים הלך וגדל. למרות הכל לא היתה עוד השעה כשרה להתארגנות מחודשת. ובמקום להתקשר עם גוף מפלגתי כדי לקבל אולם ותמיכה כספית, בחרנו לערוך מסיבות פרטיות במוצאי שבתות. לא תמיד קל היה לקבל דירה מתאימה לעריכת מסיבה, ונוכחנו גם שאין לדעת מראש את מספר המשתתפים. לעיתים קרובות קרה שהמסיבה נכשלה רק בגלל מקום בלתי מתאים וצר, שבחרנו מתוך שיקול מוטעה שמספר המשתתפים לא יעלה על המשוער.
בעיית המקום לעריכת נשפים הייתה קיימת כל זמן שהייתה קיימת אפשרות שירד גשם, כי בקיץ היינו עורכים את מסיבותינו על גגות בתים שבהם גרו חברנו. כיצד אורגנה מסיבה כזאת? מספיק היה למשל אם אני נפגשתי עם חברי מיכאל או חיים כדי לקבוע מועד ומקום למסיבה. ללא מודעה, ללא שליחת הודעות נודעו לכל החברים על הנשף העומד להיערך. עיקר האינפורמציה נמסרה בשבת על שפת הים. כי מי זה לא מטייל בשבת לפני הצהרים על שפת-הים? במקום הפגישה בחרנו את ככר המושבות, כולם ידעו כבר שבמוצאי שבת בשעה 00:02 נפגשים בכיכר המושבות על יד חנות "המרכז". פטיפון ותקליטים היינו לוקחים בהשאלה אצל פוגל בעל חנות לתקליטים ברחוב שינקין. תפקיד זה הוטל על נפתלי וחיים. הם דאגו לכלי הנגינה. אחרי זמן מה קנה נפתלי פטיפון חשמלי, ואנו היינו משלמים לו בעד השימוש בו. מלכה וחוה היו מכינות את הכיבוד שהיה מורכב מביסקוויטים, יין וממתקים. בהוצאות נשאו רק הבחורים. איסוף הכסף, תפקיד בלתי נעים, נפל בחלקי ולא פעם קרה שהיה גרעון בקופה והייתי מוסיף כסף מכיסי.
כשלון גדול היה לנו בנשף פורים. לרגל חג הפורים שמצווה היא לשמוח בו, התכוננו לערוך נשף גרנדיוזי. החלטנו לקחת הפעם מכל חבר חצי לירה. לפי חשבוננו מספר המשתתפים צריך היה להגיע ל-03, פרט לבנות, כך ש-51 ל"י עמדו לרשותנו. קנינו יין, קוניאק, בירה, עוגות וממתקים. התקנו חשמל על גג הבית ברחוב נחמני, 05, בו גר חברנו דוד. קנינו תקליטים אחדים והוצאותנו הגיעו ל-81 ל"י ולבסוף היה מספר המשתתפים פחות משחשבנו ולא כולם נענו בחיוב בשומעם שמדובר בחצי ל"י, ולא כבפעמים קודמות בהם הספיקו 02 גרוש. באופן כזה ובצורה זאת נוצר גרעון של לירות אחדות בקופה שכוסה ע"י שלושת המארגנים. בנוסף היה בעצם הנשף בלתי מוצלח.
האידיליה הזאת נמשכה כל זמן שנערכו נשפים. אבל בשבת שלא היה נשף, שוב לא נפגשנו וכל אחד חיפש לו באופן נפרד מקום לבילויים. שום קשר ושום דבר לא קשר את החברה פרט לריקודים. רק אני, חיים ומיכאל היינו היחידים בין החברה שהיינו נפגשים לעיתים קרובות, מבקרים בקולנוע, תיאטרון וכו'. ראיתי שבסופו של דבר זה מוכרח להתחסל, כי המסיבות והנשפים הללו, שתכנם היה ריק ומבוססים על ריקודים בלבד, מוכרחים במרוצת הזמן להימאס. ואז נהיה נידונים להתנוונות חברתית כאלפים אחרים של בני הנוער התל אביבי "ההורגים" את זמנם בבתי הקולנוע או בטיול הלוך ושוב לאורך שפת הים שנמאס כבר בלאו הכי כי זאת עושים בערבי שבתות ובשבת לפני הצהרים.
לכן החלטנו להתארגן מחדש וליצור חוג צעירים כבימים ההם לפני פרוץ המאורעות. קראנו לאסיפה, והפעם לא כקודם השתדלנו שדבר האסיפה יגיע לאזני כל החברים, כדי שמספר המשתתפים יהיה גדול. כמקום פגישה קבענו את קפה "ברזיל". פגישה זו צריכה הייתה לשמש כיסוד להנחת התארגנות מחודשת. מספר המשתתפים לא היה כפי שקיווינו, אבל פגישה זו אפשר לציינה כמכריעה ליצירת החוג מחדש. בקפה "ברזיל" לא היה מספיק מקום, ולכן הלכנו לבית קפה על שפת הים. כאן צרפנו שלחנות אחדים כדי להיות מקובצים. הסעיף העיקרי שעמד על סדר היום היה בחירת שני חברים שיבואו במגע עם המוסדות המתאימים ובכלל שייקחו על עצמם את התפקיד של ארגון החוג. עליי ועל אברהם ווייס הוטל התפקיד.
כעת נשאלה שאלה אם החברה מוכנה להצטרף להפועל המזרחי, כי לשום מפלגה אחרת לא היה לנו קשר כמו עם הפועל המזרחי. ראשית, בגלל היותנו בוגרי בתי ספר דתיים כמו מקווה ישראל וכפר הנוער הדתי. ושנית בשל היותנו עסוקים ב"הצופה" (אני וגם אברהם ווייס) מעמדנו זה אפשר לנו גישה למוסדות התנועה. בשאלה זו נתגלעו חילוקי דעות. היו חברים שהציעו לשכור אולם ולא להתקשר עם שום מפלגה. טענתם העיקרית הייתה כי יהיו נאלצים לחבוש כובע לאחר שהסירו אותו עם התגייסותם לצבא. אבל לנו המארגנים ברור היה שלקבל אולם בתל אביב, זה דבר בלתי אפשרי ולא נוכל לשאת בהוצאות כה גדולות, ולכן לא נראתה לנו דרך אחרת מאשר לבוא בדברים עם הפועל המזרחי. אחרי וויכוח עז, החלטנו לערוך רשימה של מספר חברים שבשמם נוכל להופיע לפני מוסדות המפלגה. לפני שהתפזרנו קבענו מועד לפגישה הבאה, ועד אז אני ואברהם צריכים היינו לפנות למזכיר הוועד הפועל מר צבי ברנשטיין ולדון אתו בדבר.
מר ברנשטיין הפנה אותנו למזכיר הסניף. לא בנקל עלה בידינו לקבוע פגישה איתו, כי הוא היה עסוק מאוד, ופעמיים נדחתה הפגישה בגלל היותו טרוד. סוף סוף הצלחנו להתקבל אצלו, אבל בשום אופן לא הצלחנו לשוחח רגעים מספר ברצף מבלי שיפריעו לנו כל כמה רגעים על ידי מבקשי פניו. מזכיר הסניף לא התייחס ברצינות לבעיותינו. הצגנו לפניו רשימה של 04 בני נוער, ואמרנו לו שרובם בוגרי בתי ספר דתיים שחזרו זה עתה מהצבא ורוצים להתארגן במסגרת תנועת הפועל המזרחי. תשובתו היתה: "אנו נשמח מאוד לראותכם מאורגנים בתנועתנו אולם כפי שידוע לכם יש לנו משמרת צעירה שזה עתה התארגנה מחדש ומקיפה את כל הנוער הדתי בעיר, ולמשמרת יש כבר תכנית פעולה לכל השנה. אני בדעה שמקומכם במשמרת ואיני מבין את התנגדותכם להצטרפות למשמרת. למה לפלג ולפצל את הנוער וליצור מסגרת מיוחדת בזמן שכבר קיימת משמרת צעירה?".
הסברנו לו שיש לנו כבר ניסיון וכי רוב חברינו היו מבקרים במשמרת, אבל עזבוה מאחר שלא מצאו את מקומם שם. אמרנו לו גם שלפני בואנו אליו שוחחנו ובדקנו את האפשרות של הצטרפות למשמרת, אולם רוב החברים הביעו את התנגדותם ואנו בטוחים שאם לא תושיטו את עזרתכם בהשגת אולם לא תנצלו את ההזדמנות ותכניסו את הנוער הזה למסגרתכם, יהיה גורלם, כגורל יתר הנוער המתרחק מחברה דתית, ולבסוף עוזבים גם את התנועה. הצבעתי גם על הסיבה שרוב הנוער שקיבל את חינוכו בבתי ספר דתיים ובבני עקיבא, כשהם מתבגרים נאלצים הם לנטוש את הסביבה הדתית, בגלל חוסר דאגה מצד המפלגה לארגון הנוער המתבגר כגון: הקמת מועדונים וכד'. יוצא שהמאמץ שהתנועה משקיעה בחינוך הנוער אינו נותן פרי, כי בסופו של דבר רובם מתרחקים מחברה דתית ונאלצים לחפש להם מסגרת חברתית אחרת שרובה היא בלתי דתית.
לאחר שנוכח שלא יצליח להשפיע עלינו שנצטרף למשמרת הצעירה הבטיח להעביר את ענייננו לוועד הפועל ועד אז ביקש משנינו לנסות להשפיע על חברינו שיסכימו להצטרף למשמרת. מזכיר הסניף ראה את בעייתנו באור כזה: כל כוונתם היא למצוא מקום בו יוכלו לבלות את זמנם קרי לרקוד ולפגוש בת זוג, אזי למה לנו להתאמץ בחיפוש אולם, ולהוציא כספים בזמן שיש לנו כבר הוצאות במשמרת הצעירה? הוא הבטיח לנו שתוך שבוע ימים ענייננו יובא לדיון בוועד הפועל.
יצאנו מחדרו מאוכזבים ובתקווה קלושה שבקשתנו תמצא אוזן קשבת. כחודש ימים חיכינו לתשובת הוועד הפועל. כל פעם שפנינו למשכיר הסניף בדבר תשובה נאמר לנו שהוועד הפועל עוד לא דן בדבר. בינתיים נודע על פנייתנו למארגני המשמרת הצעירה, אלתר וולנר ויהודה ארליך והם פנו אלינו וביקשו שנצטרף אליהם. הם הבטיחו לנו שנוכל לפעול כיחידה נפרדת בתוך המשמרת. אלתר הראה לנו תכנית פעולה עשירה. הציעו גם לשנינו להיכנס להנהלה, רק שנצטרף אליהם. אבל כל מאמציהם היו ללא הועיל כיוון שהתנגדות החברים היתה חזקה.
במוחי עלה רעיון, לפנות באופן ישיר למנהל גימנסיה מוריה, שהוא חבר התנועה ולספר לו שהשתמשנו כבר באולם לפני התגייסותנו לצבא, וכעת חזרנו מהצבא ומבקשים אנו שוב רשות להשתמש בו כמקודם. נדברתי עם אברהם לגשת ל"מוריה", פנינו לשמש הבית ושאלנו מתי אפשר לפגוש את המנהל. במקרה אומר הוא, עומד המנהל לבוא בעוד כחצי שעה, החלטנו לחכות לבואו. בינתיים הבחין אברהם שעל דלת אולם ההתעמלות תלוי שלט "ארגון ישראל הצעיר", שאלנו את השמש לפירוש השלט. הוא אמר לנו שאינו מאמין שהמנהל יאפשר לנו להשתמש באולם כיוון שארגון ישראל הצעיר משתמש בו. בכל זאת לא התייאשנו ופנינו למנהל בית הספר, סיפרנו לו שהודות ליהודה גרטנר שהיה מורה בבית הספר כאן קיבלנו אז רשות להשתמש באולם ולא גרמנו לאף אחד אי נעימות. הוא השתמש בנימוקים שונים כדי לשכנע אותנו שעם כל רצונו הטוב והבנתו לבעייתנו, וכחבר התנועה ואדם דתי, אינו יכול להסכים להצעתנו. הוא הציע לנו לפנות לתנועה. לאחר שסיפרנו לו שכבר פנינו לתנועה ולא הצלחנו להשיג אולם, חזר בו במקצת מהתנגדותו, והסביר לנו שגם אם יסכים שנקבל רשות להשתמש באולם אזי "ארגון ישראל הצעיר" יתנגד, וגם השמש יצטרך לנקות את האולם אחרי כל פגישה באולם. הבטחנו לו לבוא בדברים עם ארגון ישראל הצעיר וגם עם השמש.
ראשית פנינו לשמש והבטחנו לו תשלום חודשי של 4 ל"י. ללא מילה שניה הוא הסכים להצעתנו. מפי השמש נודע לנו שארגון ישראל הצעיר לעיתים רחוקות מאוד עורך מסיבה כאן. הם רק עורכים תפילת שבת ובמשך כל השבוע האולם עומד ריק. שאלנו אותו מי הם מנהלי הארגון, ומתי אפשר לפגשם. הוא הבטיח לסדר לנו פגישה אתם ועל מועד הפגישה יודיע לי בטלפון ל"הצופה". ארגון ישראל הצעיר התלהב מאוד מהצעתנו משום שהם עמדו כבר על סף התחסלות בגלל חוסר חברים וביקשו להיפגש איתנו באולם "מוריה". אברהם, מיכאל ואני באנו לפגישה. את פנינו קיבל מר כהן, אדם בגיל 05 בערך, בעל חנות לבדים ברחוב נחלת בנימין. הוא היה יושב ראש הוועד הפועל של הארגון. הוא הציג לפנינו את יתר הנוכחים. את מר שוגרמן, את בנו של הרב אונטרמן ואת נשיאת הארגון. מר כהן הסביר לנו בקיצור מה היא מטרת הארגון. הוא ביקש לדעת מה מספר החברים שבשמם אנו מדברים ואיזה סוג נוער זה, באם כולם דתיים, האם התנהגותם הולמת להיות חברים בארגון דתי וכו'. אחריו דיבר מר שוגרמן, איש המעשה. הוא אמר שהארגון ישמח מאוד לקבל אותנו למסגרתו ועיקר מטרתם היא לאפשר לנוער דתי בלתי מפלגתי לבלות את זמנם במסגרת דתית. אני השבתי לכל השאלות שהציגו לנו ולבסוף קבענו פגישת הכרות עם כל חברינו.
מועד הפגישה היה יום שלישי שעה 00:02. מספר החברים שהגיעו לפגישה היה 04, ומצד הארגון הופיעו שוב אותם האנשים שאתם נפגשנו בפגישתנו הראשונה. בראותם מספר כה רב של נוער נפקחו עיניהם. מר כהן ביקש ממני לאפשר לו לומר מספר מילים לחברים. בקשתי שיהיה שקט והצגתי את מר כהן לפני חברינו. אני מדבר בשם הארגון, היו דבריו הראשונים, שמחנו לראות מספר כה רב של נוער דתי המחפש מסגרת דתית, אני בטוח שארגון ישראל הצעיר מעוניין לראותכם כחברים פעילים ונאמנים בארגונו ויעשה הכל כדי לאפשר לכם לבלות את זמנכם בנעימים, ואני תקווה שלמרות ההבדל הרב בגילנו נמצא שפה משותפת.
אחרי הנאומים והברכות ההדדיות נכנסנו אברהם ואני וחברי הארגון לישיבה כדי לקבוע תכנית פעולה ובעיקר לתכנן מסיבת פתיחה. את מסיבת הפתיחה קבענו למוצאי שבת. עלי הוטל להכין ברכה בשם החברה. למסיבה הגיעו למעלה ממאה איש. האולם היה מלא עד אפס מקום. השולחנות היו ערוכים. לא כולם מצאו להם מקום על יד השולחנות ונאלצנו להוסיף שולחנות אחדים. את המסיבה פתח נשיא הארגון. הוא הציג לפני הנוכחים את המדריך הרוחני של הארגון, מר כהנא מנהל משרד הדתות. מר כהנא נאם במשך רגעים ספורים על ערך החוג ועל דרכו ותפקידו של הנוער הדתי במדינה. אחריו הקראתי אני את ברכת החברים, בזו הלשון: "התאספנו כאן כדי לחגוג את המאורע הגדול של חידוש החוג והצטרפותנו לארגון ישראל הצעיר. אלמלא הזיכרונות הנעימים והמשותפים שהשאיר לנו חוגינו הקודם ששימש לנו כגשר בתקופת ההפסקה, לא יכולים היינו לחגוג היום את המאורע הגדול הזה. גם כעת, בשעה שהתאספנו לשמוח, אל לנו לשכוח את אחינו ובניהם של שני חברינו שנפלו במלחמת השחרור. החבר אליהו שנתן את נפשו למען הגנת ירושלים וחברינו יעקב שנפל בקרב על כיבוש באר שבע". כולם קמו לרגע. אחרי כן המשכתי לקרוא. "אנו שמחים מאוד לראות כאן בינינו מספר כה רב של אורחים וחברים חדשים. מקווים אנו לראותכם כחברים פעילים בחוגינו".
אחרי הנאומים והברכות, שתינו ואכלנו. היין נשפך כמים והחברים קיבלו מצב רוח טוב. הצעירים חיכו כבר בכליון עיניים להתחלת הריקודים. השמש התקין רמקול והפטיפון ניגן. חבל שהצפיפות והרעש שנוצרו באולם לא איפשרו ליהנות כל כך מהריקודים של מסיבה זו.
כל יום שלישי התקיים שיעור בתנ"ך ובאנגלית ובליל שבת היו באים מרצים, פרופ' פיטל שניאורסון היה המרצה הראשון בחוג. הוא הרצה על הפסיכולוגיה האינטימית שבמקרא. הרצאתו היתה בלתי מובנת לחברנו ולכן ביקשנו את מר כהנא שיזם את סידור ההרצאות להפסיק את ההרצאות ולבחור בנושא אחר.
בקשיים גדולים נתקלנו בעבודתנו המשותפת. הבדלי הגיל נתנו את אותותיהם על כל צעד ושעל. שונה היא התיאוריה מהפרקטיקה. הנאומים והתקוות על מציאת שפה משותפת ועל התמזגות במקום הצטרפות נתבדו. גישתם של הזקנים היתה שונה מגישתנו. בהצטרפותנו לארגון ישראל הצעיר המסונף לארגון האמריקני חשבנו ששאלת הכסף לא תהווה בעיה. אך גם הפעם התאכזבנו. הם עמדו על המקח בכל פעם שצריך היה להקציב לירות אחדות לעריכת מסיבה או הבאת מרצה. הם רצו שהחוג יתקיים רק על הרצאות ותפילה בצוותא בשבת. ובנקודה זו נתגלו חילוקי דעות כי אנו היינו מעוניינים לפחות כל שבועיים לערוך מסיבה וריקודים, ואת זאת לא הבינו "הזקנים". כל פעם שנערכה מסיבה קדם לזה ויכוח ער וריב ממושך בשעת הישיבות שהתקיימו כל יום שלישי. עם הפחתת המסיבות והריקודים הלך ופחת מספר החברים בחוג. מהלומת המוות שהחיש את התחסלותו בא אחרי תלונה שנשלחה מטעם הנהלת "מוריה" על הרעש שאנו מקימים . ביחד עם תלונה זו בא איסור מוחלט לרקוד באולם. מאז חדלו החברים להופיע כלל וכמו מקודם היינו מתאספים במוצאי שבת בבתים פרטיים ומבלים ביחד.