בשבילנו בבית התחילה פרשת הולכים לקבלת לחם. היינו קמים בלילות ונעמדים בתור לשם קבלת ככר לחם. על סדר התורים שמרו הפולקס-דויטשן שהצטיינו באכזריותם כלפינו.
עם כניסת הגרמנים ללודז' התחילו הגזירות שהיו מכוונות להשמדת היהודים. הפקודה הראשונה הייתה שעל היהודים להחזיק את חנויותיהם פתוחות בראש השנה וביום הכיפורים. כמובן שאבי, שבשבילו הייתה זאת המכה הראשונה, לא נכנס לחנות, ועוד הצליח לארגן תוך הסתכנות מרובה מניין לתפילת החג. כעבור זמן מה יצאה פקודה שעל היהודים לענוד מגן דוד על מנת שיבחינו בין יהודי לגוי. כי הגרמנים רגילים היו לתפוס יהודים לעבודות שונות, והיו מקרים שיהודים הכחישו את היותם יהודים ועל ידי כך התחמקו מעבודה.
מיד אחרי זה אסרו על היהודים לנוע אחרי השעה 5, וכך גזירה אחרי גזירה. אבי, שהיה יהודי בעל זקן, פחד לצאת העירה כי הרוצחים הנאצים היו גוזרים את הזקנים ברחובות העיר ולפעמים גם מצלמים לשם עשית סרט. כך קרה שאבי פעם נקרא מהרחוב לתוך בית כנסת ופקדו עליו להתפלל. דבר זה צולם מיד. כעבור ימים אחדים שלחו לו הודעה שהוא מקבל סכום כסף עבור תפילתו. אנו התחננו לפני אבי שיסכים להקטין את זקנו, אך לא קלה הייתה בשבילו החלטה זו. בתקופה הזאת הייתה נטייה לנסוע מלודז' לערים קטנות יותר ולכפרים. חושבני ששמועות אלה, או נכון יותר הצעות אלה, הופצו על ידי הנאצים עצמם על מנת להכניס בהלה בחיי היהודים, וכך אפשר היה לראות יום יום פלוני ואלמוני שוכר עגלה עם סוס, אוסף את חפציו ונוסע. גם אנו התחלנו להרהר בדבר אם לא כדאי גם לנו לנסוע. איני זוכר בדיוק מה הייתה הסיבה לאי נסיעתנו. על כל פנים אנו נשארנו בלודז'. שתי אחיות אמי, דודה אסתר ודודה שרה, כן נסעו. לדודה אסתר היו 3 ילדים: יואל טובה ואליעזר. טובה פיגרה בהתפתחותה ובעיקר בדיבור. הם עזבו את לודז' בהתחלת שנת 0491 לעיר אפט שבה היו קרובים לדודי, אך כפי שנודע לנו אחרי כן כולם נשלחו לטרבלינקה. דודתי שרה נסעה גם כן לעיר קשנה על יד לודז', ועל גורלם לא נודע לנו דבר.
כפי שהזכרתי קודם, היו הגרמנים מפיצים שמועות על העברת כל היהודים לערים קטנות, וכך אפשר היה לשמוע יום יום שמועה על העברתנו. פתאום הופיעה שמועה שעומדים להקים גטו ולהכניס בו את כל יהודי לודז'. אנו לא התייחסנו ברצינות רבה לכל השמועות הללו, כי ידענו שהגרמנים מנהלים מלחמת עצבים נגדנו, ובמידת מה כבר אז הצליחו לערער את עצבינו. בכל זאת האמנו שבזמן הקרוב ביותר מוכרח להתרחש איזה שהוא שינוי בחיינו היום יומיים, ולכן היינו תמיד עסוקים באריזת חפצים חיוניים ביותר למקרה של העברה, או כפי שקראו לזה ווישעצליעניע. וכך ישבנו שבועות על גבי שבועות כשבלבנו פחד על העלול להתרחש מחר כשלכל אחד מאתנו מוכן תרמיל עם חפציו. עד שיום אחד, אם זכרוני אינו מטעני היה זה בחודש ינואר, בקור הגדול ביותר, יצאה פקודה שהקימו גטו באזור העני והגרוע ביותר של העיר ועל היהודים לעזוב תוך ימים ספורים את העיר.
האזור שבו הקימו את הגטו היה נקרא בלוטי. שלושה סוגי אנשים גרו באזור זה לפני המלחמה. סוג אחד של אנשים מחוסרי אמצעים ועניים שלא יכלו לשלם שכר דירה גבוה בעיר; הסוג השני: העולם התחתון. רציחות ושוד באזור זה היו על סדר היום. לא רחוק מבלוטי היה האזור שנקרא מארישין וגם אזור זה צורף לשטח הגטו. באזור זה גרו פועלים פולניים שהיו עובדים בבתי החרושת הגדולים שבלודז'. לפני המלחמה רגל יהודית לא דרכה באזור זה מחמת הסכנה להירצח.