כפי שהזכרתי קודם, חולקנו לכיתות. אני השתייכתי לכיתה א', וחלוקת הכיתות באה כדי ליצור תחרות בניקוי המוסד בין קבוצה אחת לשניה. עלי לציין שבמידת מה הוא הצליח בכך. כי עד להקמת הכיתות היו החדרים והמדרגות תמיד מלוכלכות. כמובן שכל קבוצה השתדלה לשמור על שמה הטוב. משה זעירי, היה מבקר אחרי כל ניקוי ומודיע בלוח המודעות על הקבוצה שהצטיינה בניקוי המוסד. משה זעירי חלם על הקמת קבוצת סלבינו בארץ, הוא הכשיר אותנו בזמן היותנו במוסד. הוא סיפר ותיאר את תכניתו שהקסימה בשעתו את כולנו. כמובן שזאת הייתה אשליה בלבד.
בינתיים קיבל משה פקודה ממרכז הגולה להכין 03 מועמדים לעלייה. היות וקבוצה א' הייתה מורכבת מהמבוגרים שבמוסד וגם מהותיקים, נבחרו רובם מקבוצה זו. גם אני הייתי בין הנבחרים. לפני בחירת המועמדים לעליה קרא משה לכל אחד כדי לשמוע מה תכניתו בארץ. ומי שהיו לו קרובים בארץ נפסל כי משה רצה לשלוח בקבוצה הראשונה רק כאלה שהוא יכל לבטוח בהם שלא יעזבו את הקיבוץ. כל זה היה משפיע לרעה על הנותרים במוסד שאותם רצה להכשיר לקראת חיי קיבוץ.
נקודת האיסוף נשמרה בסוד, ועד לבואנו למצ'ינטו לא ידענו לאן אנו נוסעים. יש לזכור כי המדובר היה בעליה לא לגאלית לארץ ישראל, וחשוב היה שהבריטים, שבכל מאודם ניסו למנוע עליה זו, לא יידעו עליה. מאז עזבנו את מצ'ינטו נהפך מקום זה לנקודה מרכזית בכל איטליה. מכאן היו יוצאים ישר לאוניה. במצ'ינטו ישבנו שבועיים יום יום הופצו שמועות על תאריך נסיעתנו. לבסוף התאריך שונה על ידי גורמים שאינם ידועים לנו. בשעת היותנו במצ'ינטו אסור היה לנו לבוא במגע עם אנשי חוץ. גם לחיילים יהודים הייתה הכניסה אפשרית רק לפי רשיונות מיוחדים. שליחת מכתבים מהמקום הייתה מותרת רק אחרי מסירת המכתב למזכירות שבדקה אם אין בו גילוי סוד העלול להכשילנו.
סוף סוף אחרי ציפיה ממושכת ובלתי נסבלת הגיעו 02 מכוניות צבאיות. נקראנו לחצר וניתנו לנו הוראות אחרונות. את הנקודה עזבנו בשעה 81. רצו שנגיע לאוניה בחצות. בדרך נעצרו המכוניות ונפתחו הברזנטים. בשעה 3 בלילה נעצרו בפעם האחרונה המכוניות ופקדו עלינו לרדת. פתאום מצאנו את עצמנו ליד הים. את שמו של המקום לא ידענו. החיילים היהודים שליוו את השיירה פקדו עלינו להתקדם מהר לאוניה שנראתה כסירת דייגים גדולה. הדרכים לנמל נחסמו ע"י חיילים יהודים שהתלבשו בתלבושת משטרה צבאית וכיוונו את התנועה לכיוון אחר, כדי שלא נתגלה ע"י האנגלים.
בעליה לאוניה נוצר דוחק איום. כל אחד מיהר לעלות, בחושבו שע"י כך יזכה למקום נוח יותר. האוניה הייתה מצויידת בנירות מסחריים כאילו היא נוסעת לישראל להביא ביצים בשביל חברה איטלקית. נודע לנו ששעתיים לפני עלייתנו על האוניה ביקרה משטרת החופים האנגלית באוניה ובדקה את הנירות. אנו חשבנו שבאוניה זאת רק נתרחק מהנמל ולאחר מכן נעבור לאוניה של ממש כי לא תיארנו לעצמנו שאוניה זאת מסוגלת להפליג עם מספר כה גדול של אנשים. כאמור, האוניה הייתה מסחרית. היו בה 23 מיטות, שסודרו כך שאחד שכב על השני. אוויר לנשימה לא היה וביום הראשון אסור היה לנו לעלות על סיפון האוניה כדי שלא נתגלה. החיים באוניה היו קשים למדי. רבים מאיתנו התמרמרו והצטערו שהסכימו לנסוע בתנאים כה קשים. האחראים לאוניה לא ידעו בדיוק כמה זמן נהיה בדרך, ולכן נהגו לצמצם את מנות המזון. בבוקר קיבלנו שני ביסקוויטים ותה, בצהרים רק מרק צח, בערב שוב ביסקוויטים ותוספת של שוקולד. סבלנו ממש מרעב. בימים האחרונים לנסיעתנו כבר לא היו לנו מים, שתינו מי ים. רבים מאיתנו חלו ונחלשו עד כדי אפיסת כוחות.
ביום העשירי לנסיעתנו התחלנו להתכונן לירידה מהאוניה. תכניתנו הייתה לרדת מהאוניה בלילה במקום ש"ההגנה" תקבע לנו מבלי שהאנגלים יתפסו אותנו. מפקד האוניה עמד בקשר אלחוטי עם מפקדת "ההגנה". באוניה היו קרשים וחביות שצריכים היו לשמש לנו גשר בשעת הירידה.
ביום ה-21 לנסיעתנו בשעות הבוקר הופיע אווירון וטס מעל לאוניה. הטייס לא יכול היה לקבוע מהו הדגל המתנוסס על אוניתינו ולכן הנמיך עוד יותר את טיסתו ופעמים מספר צילם את האוניה. לאחר שהאווירון הסתלק ידענו כבר שנתגלנו ומיד יופיעו האנגלים. וכך באמת היה. לאחר כחצי שעה שוב הופיע אותו אווירון וטס מעל לאוניה כדי להראות לאוניה האנגלית שהתקרבה אלינו היכן אנו נמצאים. האחראים לאוניה אספו את כולנו והזהירו אותנו בל נגלה לאנגלים את האחראים לאוניה. אחדים מבין עובדי האוניה האיטלקים התערבו בינינו כדי שלא יתגלו.
כשהאוניה האנגלית הגיעה אלינו פקדו לעצור את האוניה. כ-02 חיילים אנגלים עם טומיגנים בידיהם עלו על האוניה ואנו עלינו על סיפון האוניה ושרנו משירי הארץ. רב החובל של האוניה, איטלקי בגיל 06 נאם לפנינו בצרפתית ודבריו תורגמו לשפתינו. הוא אמר מלים אלה:
"למרות שאנו נתפסנו ע"י האנגלים השומרים עלינו כשנשקם מופנה אלינו, אני מכריז ומודיע שאיני מפחד משום עונש ושום שלטון שיאסרני. גם לאחר שאשתחרר אמשיך להביא יהודים לארץ מולדתם. אין זו הפעם הראשונה שהנני מביא יהודים לארץ ישראל וגם לא תהיה זאת הפעם האחרונה. אני גאה על הזכות שניתנה לי להחזיר יהודים למולדתם. שום חוק ושום עונש לא יפחידני מלחדול ולהשתתף בתפקיד היסטורי זה".