לאחר שהבראתי ויכולתי כבר ללכת, נשלחתי בחזרה למחנה עבנזה, שנהפך בינתיים למחנה מעבר. כלומר כאן היו האמריקנים רושמים את האסירים ומחזירים אותם לארץ מוצאם. כעת התעוררה אצלי שאלה לאן עלי לנסוע.
כמדומני ששאלה זו התעוררה אצל יהודים רבים ובעיקר יהודי פולניה כי יהודי הונגריה נשארו נאמנים "למולדתם" ולא היססו הרבה לחזור להונגריה מיד אחרי המלחמה. אני החלטתי לחכות ולראות כיצד יתפתחו כאן העניינים. חשבתי שאולי אצליח להודיע לדודי שבאמריקה על קיומי. את כתובתו לא ידעתי. אמריקנים רבים שאתם התיידדתי במחנה התעניינו בי וניסו למצוא את כתובתו.
בינתיים שמעתי על קיום מחנה במרחק כ-07 ק"מ מעבנזה המיועד ליהודים הרוצים לעלות לארץ ישראל. לא היססתי הרבה ונסעתי למחנה זה. בבואי לכאן מצאתי מכרים רבים. מחנה זה שימש מחנה ריכוז לנשים ושוחרר גם כן על ידי האמריקנים. בחורות יהודיות ששוחררו כאן נשארו כדי לעלות ארצה. גם את הרמן פגשתי כאן. הוא הכיר כאן בחורה בשם רחל. רחל הייתה ילידת פולין ושנים הייתה כלואה באושוויץ. היא הייתה בין הבחורות היחידות שנשארו בחיים מהטרנספורט שהגיעה בשנת ?491. לאושוויץ. רחל זאת התאהבה בהרמן.
הרמן היה יהודי יוגוסלבי ופטריוט יוגוסלבי נאמן ולא חשב כלל לעלות ארצה. הוא בכלל חיכה להזדמנות הראשונה שיוכל לשוב ליוגוסלביה. רחל שאהבה אותו מאוד הסכימה להצטרף אליו אם כי ארץ זאת כלל לא משכה את ליבה. באופן כללי מעטים היו היהודים שבחרו ביוגוסלביה כארץ של הגירה בה ניתן לבנות עתיד אבל היא אהבה את הרמן והוא הבטיח לשאת אותה לאישה ולכן הסכימה לנסוע איתו ליוגוסלביה. והנה הגיע היום המאושר של שיבה ליוגוסלביה. נפרדתי מהרמן ומרחל כשדמעות זלגו מעיני כי להרמן הייתי כבר קשור כאח אל אח.
אני נשארתי במחנה וחיכיתי לעליה. החיים במחנה היו מאוד טובים ועליזים. אוכל קיבלנו מהאמריקנים ומדי פעם בפעם היו מחלקים חבילות מזון שנשלחו מכל מיני מוסדות סעד שנוסדו מיד אחרי המלחמה. גם חיילים יהודים ששרתו בצבא האמריקני היו מבקרים במחנה לעיתים קרובות ומביאים דברים טובים. בקרבת המחנה היה נהר. במשך היום היינו שטים בסירות ומשתזפים בשמש.
לאחר שהישיבה כאן נמאסה עלי חשבתי לי, אסע לעבנזה לראות מה חדש שם. סבלנות לשבת לא הייתה לי והדריכות והציפיה לקראת החיים החדשים הייתה גדולה. כל שעה של ישיבה במחנה הייתה כבר מלווה בייסורים וצער. ידענו שאנו עומדים להתחיל פרק חדש בתולדות חיינו ויהיה עלינו לבנות לנו את עתידנו על בסיס של חיים נורמליים. דבר שאיבדנו במשך חמש שנות המלחמה. כי בדרך ישרה ונורמלית איש לא יכול היה להתקיים במחנה ריכוז ובגטאות ועוד להיחלץ משם.
מעניינת הייתה תפיסתנו ומחשבתנו על עתידנו. כל אחד מאיתנו שניצל ממחנה הריכוז חשב שכעת מתחילה לפניו תקופת זוהר. איש מאיתנו לא נתן דין וחשבון לעצמו שחיים נורמליים פירושו לעבוד, ובלי לעבוד אין זכות ואפשרות קיום. אנו חשבנו את עצמנו למיוחסים הראויים שהעולם כולו ייתן לנו יחס מיוחד, ושכעת עליהם לשלם לנו פיצויים עבור הסבל והצרות שגרמו לנו הנאצים. חשבנו גם שלאיזו ארץ שרק נגיע אליה יתנו לנו מזל טוב ובמשך כל ימי חיינו לא נצטרך לדאוג לעצמנו, כי הרי לכך הורגלנו אחרי המלחמה. מוסדות הסעד הרגילים, שתמכו באסירים אחרי המלחמה עשו שירות רע בעיקר להלך מחשבתנו. הם הרגילו אותנו לקבל בלי כל תמורה. דבר זה התנקם בנו כשהגענו כל אחד לארצו הוא והיה עלינו להשתלב במעגל החיים הנורמליים, שפירושו לעבוד ולדאוג לעצמו ככל יתר בני האדם. התחלנו להתמרמר והרגשנו כאילו שהיחס והרחמנות שעורר התואר פליט אצל כל אדם נשלל מאיתנו וע"י כך ירדנו לדרגה נמוכה יותר ונהיינו ככל יתר בשר ודם.
בבואי לעבנזה פגשתי את ד"ר קביאט. ד"ר קביאט הוא בן עירי ומכר טוב שלי. התיידדנו במחנה עבנזה, ואני ידעתי שלד"ר קביאט קרובים בארץ. ד"ר קביאט הוא אדם צעיר השולט בשפות אחדות כגון: אנגלית, פולנית, גרמנית ועברית. שאלתי אותו מה חושב הוא לעשות. בשעתו הוא עבד בתור רופא בבית החולים והיו לו ידידים רבים מבין הרופאים והקצינים האמריקנים. ד"ר קביאט סיפר לי שנרשם לנסוע ליוון וכי בימים הקרובים חוזרים היוונים הביתה. "מה תעשה ביוון", שאלתיו. "משם יש בדעתי להגיע לארץ ישראל", אמר הוא. שאלתיו אם גם אני אוכל להצטרף. "חושבני שלא יסכימו לרשום אותך לרשימת היוונים באם אין לך מכר בין היוונים". "חכה", "אמרתי לו", "אני נכנס לצריף היוונים ואראה מה ניתן לעשות". בבואי לצריף היוונים מצאתי אדם יווני שאת שמו איני זוכר. יודע אני רק שהיה מסלוניקי וידע עברית. אותו הכרתי באוושוויץ בעובדי בבית החולים. ספרתי לו שידידי ד"ר קביאט נרשם לנסוע אתכם ליוון וגם אנוכי הייתי רוצה להצטרף אליכם. הוא נכנס איתי למשרד שבו ישב היווני שנבחר ע"י היוונים כמנהיגם. הוא הושיט את ידו ושאל למטרת בואי. ידידי היהודי אמר לו ביוונית שהנני ילד צעיר ובודד והייתי רוצה לנסוע ליוון כדי להשתקע שם. הוא שמח מאוד לשמוע שזרים רוצים להשתקע ביוון ומיד רשם אותי לרשימת הנוסעים.
הטרנספורט צריך היה לצאת למחרת רק שבינתיים חל עיכוב בנסיעתנו ורק כעבור שבועיים הגיעו מכוניות משא צבאיות שהסיעו אותנו עד גבול אוסטריה - יוגוסלביה.
במשך השבועיים שהייתי בעבנזה מאז השחרור הייתי רווי שמחה. בימים הראשונים לאחר השחרור ניתנה לאסירים יד חופשית לעשות בגרמנים כאוות נפשם. רגשי הנקם בערו בקורבנות הנאצים. קבוצות של 5-6 אסירים היו יוצאים העירה פורצים דלתות ולוקחים מכל שבא לידיהם. במיוחד הצטיינו במלאכה זאת האסירים הרוסיים הם היו חודרים לבתים מעמידים את בעל הדירה לקיר כשידיו מורמות, לוקחים כל דבר יקר ערך ואחרי כן מחבלים בגופו. אבל "תקופת זוהר" זו לא האריכה ימים. האמריקנים שינו את יחסם אל האוסטרים. החיילים התחילו לבלות בחברת בחורות אוסטריות, ובכלל רוח אחרת התחילה לנשוב.
למרות הכל לא יכלו האמריקנים לעצור את זעם האסירים שנצטבר במשך חמש שנות המלחמה. כשקבוצת אסירים הלכה בעיר ועבר גרמני, מספיק היה באם אחד האסירים הצביע עליו, ואמר: "הנה זה היה חייל S.S.". מבלי לחפש הוכחות ולחקור את אמיתות הדברים המיתו אותו במקום. האמריקנים הביאו מהעיר פועלים אוסטרים לניקוי המחנה. באחד הימים כשהופיע במחנה קבוצת פועלים אוסטריים, הכיר אחד האסירים מבין הפועלים אחד שהיה אחראי עליו בעבנזה והיה מתאכזר ומכה אסירים. הוא סיפר זאת לחבריו והם התכוננו למערכה. כשהפועלים נכנסו לצריפם כדי לנקותו, האסירים נעלו את כל הדלתות, הוציאו קרשים מהמיטות והיכו אותו עד זוב דם. הצעקות וקולות הבכי שבקעו מהצריף הבהילו את מפקד המחנה, קצין אמריקני שפקד להפסיק מיד את המכות. אחרי הצהרים הוא קרא לאסיפה כללית והודיע: "אני מבין היטב לרגשותיכם, אולם איני יכול להרשות שכל אחד יעשה משפט לעצמו. באם אתם פוגשים גרמני שהתאכזר אליכם, תוציאו אותו מחוץ למחנה ועשו בו כאוות נפשכם אולם בשטח המחנה אסור לכם לחזור על מעשיכם שעשיתם היום".