התמונה הקודרת שנתגלתה לפנינו בישרה על עתידנו המר ועל איזה עינויים צפויים לנו במקום זה. בשני צידנו נראו גדרות תיל לאורך קילומטרים אחדים. היה זה הגשר של המחנה. מאחורי גדרות התיל נראו אנשים, או נכון יותר שלדי אדם, רצים לכיוון הגדר. בשעת הירידה מן הקרונות נשמעו קללות מאת מקבלי פנינו. היו אלה יהודים שעבדו בקבלת הטרנספורטים. יחסם אלינו היה למטה מכל בקורת. כשפניתי לאחד מהם בשאלה, מה כדאי לקחת איתי, קבלתי תשובה בזו הלשון: "כאן אין צורך בכלום, מכאן אין איש יוצא חיים". אנו למעשה לא ידענו ש"גן עדן" זה נקרא אושוויץ. זאת נודע לנו רק מפי האנשים שבאו אלינו בריצה על מנת לקבל מאיתנו פרוסת לחם, באומרם שבין כה וכה לא נצליח להכניס לתוך המחנה כלום, הם סיפרו לנו שמחנה זה נקרא אושוויץ.
בגל הבהלה שקמה בשעת ירידתנו מן הקרונות, נעלמו מעיני שתי אחיותיי וגם אחי. חיפשתי אותם במשך רגעים ספורים, עד שמצאתי את אחיותיי עומדות בתור ומתקדמות לקראת קצין גרמני העומד ומניע את מקלו לצד ימין ושמאל. אז עוד לא ידעתי שתנועותיו אלה קובעות חיי אדם מי לחיים ומי למוות. בעומדי עם אחיותיי שאלתי את אחד האסירים הוותיקים, האם מוטב שאלך עם אחי או ללכת עם אחיותיי? תשובתו שאצטרף לאחי הצילה אותי ממוות בטוח.
לאחר עמידה בתור של רגעים אחדים הגענו לקצין הגרמני. אחי שלמה עמד אחרי. בהגיעי לרוצח הגרמני שאל הוא אותי בן כמה אני? ידעתי שמוטב לי הפעם לשקר ולהגיד שהנני מבוגר יותר מכפי שהייתי במציאות. אמרתי לו שהנני בן 71, אך למעשה הייתי אז רק בן 51. אמרתי גם שעבדתי בביח"ר למתכת והנני מסוגל לעבודה. גם שלמה התעכב ואמר דבר מה. איני זוכר מה בדיוק הוא אמר, אך לאחר זאת שאל הוא את שלמה האם הוא אבי. הוא ענה בחיוב. לאחר הרהור מה והתייעצות בין יתר הקצינים שעמדו לצידו החליטו להרשות לי ללכת עם "אבי" שלמה.
בצד ימין מאתנו נראו אנשים רבים, ביניהם נשים שילדיהם על הידיים, הולכים לכיוון בלתי ידוע. רק אחרי כן נודע לנו שאנשים אלה נשלחו למשרפות הגז. אנו הנבחרים לעבודה כביכול עמדנו שעות אחדות בחוץ, וכל כמה רגעים הגיע רוצח חדש לבחון את "הסחורה". לאחר שעות אחדות של עמידה ללא אוכל, עייפים ומדוכאים, הגיע משמר של חיילים גרמנים וספר אותנו, והתחלנו ללכת לכיוון בלתי ידוע. עברנו מחנה אחד אחרי השני ולאחר כשעה של הליכה הגענו לבית שנראה היה כמבצר. הוכנסנו כולנו לתוכו כסרדינים. כאן נאם לפנינו גרמני בזו הלשון: "רבותי! אני מדבר אליכם כידידכם, אתם שייכים למאושרים שלא נשלחו לאותם מקומות שאליהם נשלחו 05-06 אחוז של הטרנספורט שלכם" (כוונתו הייתה לומר למשרפות). "אולם גם מכאן יש אפשרות לשלוח את מי שהנני מוצא לנכון, ולכן אני מציע לכם למסור את כל הזהב והדולרים שברשותכם, למען תצילו את חייכם. באם אמצא אצל אחד מכם, לאחר פנייתי זו, דולרים או זהב אשלח 01 אנשים לתנור הגז. הנני מייעץ לכל אחד לשקול היטב בדעתו לפני שהוא מחליט לא לענות בחיוב לבקשתי זו. אני נותן לכם שהות של חמישה רגעים". כאופייני לטיפוס גרמני מובהק הופיע הוא בדיוק כעבור 5 רגעים. במשך העדרו פנו האנשים אחד לשני: "משה תמסור מה שיש לך הרי אתה מסכן את חיי כולם". וכך פנה אחד לשני מבלי שנדע אצל מי באמת נמצאים דברים נזכרים אלה.
לאחר היכנסו , הוא נעמד על כיסא וחיכה כשעיניו מבריקות ומביעות אי שביעות רצון. אחד אחרי השני ניגש לרוצח ומסר לידו איזה שהוא חפץ. אך למעשה היו אלה חפצים מחוסרי ערך. כי לא על נקלה הסכימו יהודים למסור את רכושם האחרון כל זמן שעוד הייתה תקווה קטנה ביותר בלבם שיצליחו להציל את רכושם. אך עד מהרה נוכחו לדעת שתקוותם להציל דבר מה הייתה לשווא.
פתאום הופיע שליח והודיע לגרמני שהמקלחת המרכזית שלתוכו נכנסנו התפנתה מהנשים שהיו לפנינו. בתקנון של כל מחנות הריכוז היה כתוב שעל כל אסיר חדש לעבור קודם בדיקה ומקלחת. אלפים אחדים של אנשים הופנו לתוך אולם שאורכו היה כ-51 מטר. הצפיפות הייתה איומה, בקושי אפשר היה להרים יד, וכך פקדו עלינו להתפשט. כל בגד לפשוט מגופנו. הכל היה מלווה קללות מצד העומדים שהתלוננו על המכות שקבלו.
בעומדי בתוך האולם ראיתי דרך החלון איך שקבוצת נשים יוצאת כששערות ראשם מגולח. מי שלא ראה עוד נשים ללא שערות לא יכול לתאר לעצמו כמה משונה ומכוערת נראית אישה כשאין שערות לראשה. בהתכופפי לרצפה הבחנתי בארנק נשים שהיה לי כל כך מוכר. רצתי עם ארנק זה לשלמה בכדי לשאלו האם ארנק זה אינו שייך לאלטה (אחותי). שלמה פתחו ובפנים היה עור לבן. על סמך זה קבענו שזה באמת ארנקה של אלטה ודבר זה נתן לנו גם קצת רצון לחיים ביודעינו שהיא עברה גם כן את המקלחת הזאת שפירושו שלא נשלחה לתאי הגז.
בתוך המקלחת הסתובבו גרמנים עם מקלות ביד. לפני עוברינו את המקלחת הופיעה מכונית ומתוכה יצאו גרמנים אחדים וקצין גבוה. מיד התעורר חשד בליבנו, כי בואם מבשר סלקציה חדשה, ובאמת כך זה קרה. הם נעמדו לפני הדלת שהובילה למקלחת, וצוו על אחד שיתכונן לבדיקה. אני, שהייתי הצעיר שבין כל האנשים ידעתי שכעת יגיע סופי, ליבי פעם בחוזקה ובצעדים איטיים התקדמתי לקראת ההכרעה שקבעה את חיי. עד היום איני יודע בזכות מה איפשרו לי להיכנס לתוך המקלחת, שם כבר נמצאו אנשים שעברו את הבדיקה.
באותה סלקציה שהסתיימה כעבור שעה, הוצאו כ-02 זקנים וצעירים שנראו בעיניהם כבלתי מוכשרים לעבודה. במקלחת הסתובבנו כשעתיים ערומים כשכל פעם מקבלים מכה מהעובדים היהודיים במקום. יהודים אלה היו אכזרים במידה כזאת שאין אדם החי בתנאים נורמאליים יכול להאמין שיהודי מסוגל להגיע לרמת אכזריות וקרירות לב (אם בכלל היה להם לב) כפי שיהודים אלה התייחסו אלינו. תפקידם של היהודים במקלחת היה להרחיק את שערותינו מכל מקום ששערות צומחות לאדם. שאלתי את אחד ה"ספרים" האם מגלחים לנו גם את שערות ראשינו? הוא ענה לי תשובה זאת: "כאן אין מסתפקים רק בגילוח שערות, כאן מגלחים גם את הביצים". לא כתבתי או נכון יותר לא קראתי ליהודים אלה לפי מקצועם, ספרים, משום שמעולם לא היו ספרים, זאת הרגשנו בשעת הגילוח שגרמו לנו כאבים נוראים בגלל היותם בורים במקצוע הספרות. לאחר שכולם סופרו, דבר שארך שעות, התרחצנו במים קרים ובלי מגבות יצאנו לחצר של הבניין ושם חילקו לנו בגדים ישנים מקומטים.
אני קיבלתי זוג מכנסיים שלתוכם יכולתי לקחת לי שותף. הבגדים היו מסומנים בקווים אדומים על מנת להבחין שאנו אסירים. כיצד הייתי נראה בבגדים אלה לא יכולתי לדעת, כי מראה לא היתה לנו אולם כשראיתי את שלמה ויתר האנשים יכולתי לתאר לעצמי כיצד נראה אני. השעה הייתה כבר מאוחרת בלילה. לאחר שחלוקת הבגדים נסתיימה העמידו אותנו בחמישיות ובליווי של כ-01 S.S.O.O. הוליכו אותנו דרך מחנות רבים. במקום אחד ראינו חייל עומד על המשמר כשעל פניו מסכה, כי בקרבת המקום היו תאי הגז והמשרפות. משם הגיעו ריחות של הגופות השרופות. כשהתקרבנו יותר למקום זה נראו להבות אש יוצאות מהקרמטוריום.