בשנת 4491 כשהרוסים התקרבו לווארשה החליטו הגרמנים לחסל את הגטו. אחרי שיהודי גטו ווארשה גילו התנגדות, והגרמנים ידעו שגם אצלנו בגטו קיימת מחתרת, (למרות שהיא הייתה כמעט משותקת), מצאו שמוטב להם לבצע את חיסול הגטו על ידי הסברות והפצת שמועות על העברת הגטו למקום אחר. כדי להוכיח שדברים אלה נכונים, שלחו מכוניות אחדות עם מכונות תפירה ובדים כהוכחה שיש בדעתם רק להעביר את הגטו למקום בטוח יותר ומרוחק מהרוסים. ראש הגטו פערוואלטונג דיבוב וגם עוזרו היהודי יעקובוביץ נסעו מבית חרושת אחד לשני ונאמו. דיבוב אמר, שאם "חס וחלילה הרוסים יכבשו את לודז', הרי שאנו שעבדנו ארבע שנים בשביל הצבא הגרמני נחשב בעיניהם כבוגדים ואויבים ולמה אנו לאחר שנשארנו בחיים עד היום, לא נשתדל להתרחק מהאויבים המשותפים, וננצל ממוות בטוח. נוסף לכך הוא נימק את דבריו שבלודז' עלולים להתפתח קרבות קשים והעיר תהיה מופצצת ומוטב שנישמר מכל "הצרות" הללו, והוא בתור אחד ש"דאג" לנו במשך כל ארבע השנים מבטיח לנו שזו היא רק העברה למקום בטוח יותר ושער מראשינו לא תיפול. הוא גם דיבר בתור גרמני ובשם הפירר שלנו "אני נשבע שאף שערה מראשכם לא תיפול". גם מר יעקובוביץ הבטיח זאת לאחר שנודע לו שדבריו של "ידידו" דיבוב נכונים, והוא מייעץ לכולם להתייצב ככל המוקדם יותר.
למרות שאנו התייחסנו בספק רב לדבריו לא ראינו שום דרך אחרת מאשר להתייצב, כי להסתתר בתוך הגטו היה בלתי אפשרי מסיבות שונות: א. בעיית האספקה. וב. מקום מסתור. נוסף לכך איש לא יכול היה לדעת כמה זמן תמשך עוד המלחמה. ובאמת התברר שעוד שנה שלמה חלפה עד שלודז' נכבשה על ידי הרוסים.
במשך שבועיים שלושה נשלחו כל יהודי לודז'. כבכל ווישעצליניע גם הפעם נפוצו שמועות שונות על מקום העברתנו. הפעם, אמרו, מעבירים אותנו לעיר ששמה קולו.
במשך ארבע שנות היותנו בגטו היינו למעשה מנותקים מהעולם הרחב. לא עיתונים, לא רדיו, ושום ידיעה על הנעשה בעולם לא הייתה ברשותנו. זמן קצר לפני חיסול הגטו הופיעו ידיעות על קיום מחנה ריכוז אושוויץ. מקורה של ידיעה זו היו מספר אנשים שבידיהם היה מכשיר רדיו מוסתר. הערימונאלפוליציי שהיו להם בתוך הגטו סוכנים יהודים ומלשינים רבים, ספרו שנודע להם על קיומה של תחנת רדיו. אחרי חקירה מקיפה מצד המשטרה הגרמנית נתגלה המכשיר ומספר יהודים נעצרו. בין המעורבים בדבר היה בחור צעיר וציוני וותיק שאותו המשטרה לא מצאה מיד. הוא הסתתר במשך ימים ספורים, אולם לאחר שלא ראה אפשרות להתחמק מיד המשטרה שם הוא קץ לחייו על ידי תליה.
שלושה ימים אחרי התחלת ההתייצבות, החלטנו גם אנו לא לחכות יותר והתייצבנו למקום הריכוז בבית הסוהר המרכזי ברח' צ'רניצקיגן. כאן עכבו אותנו יומיים עד שרוכזו מספר גדול של יהודים, ואחרי כן העבירו אותנו תחת משמר כבד של אנשי גסטאפו לתחנת הרכבת במארישון. בבואנו למארישון עמדו כבר מוכנים קרונות לשם העברתנו. הקרונות היו מיועדים להעברת סחורות. אחרי חלוקת לחם ומרגרינה הוכנסנו לתוך הקרונות. בכל קרון הוכנסו קרוב למאה איש. הדלתות נסגרו על מנעולים מבלי שתהיה אפשרות לפתוח אותן מבפנים. החנק והריחות הרעים בתוך הקרונות היו ללא נשוא, אויר קבלנו רק דרך פתח קטן שדרכו היינו גם מציצים החוצה. לאחר נסיעה מייגעת הגענו ביום השישי לנסיעתנו למקום המיועד לנו. כאן נפתחו דלתות הקרונות, ומיד נשמעו צעקות בגרמנית ובאידיש: "להשאיר את כל החפצים ולרדת מן הקרונות".