עד הקמת בית החרושת חיו היהודים מהמלאי שהיה להם. עלי לציין שבתקופה זאת אפשר היה עוד להשיג בעד כסף הכל, אך לנו כבר לא היה כסף. נאבקנו קשות על קיומנו. עם סגירת הגטו החליט הגטו פערוואלטונג, שאנו היינו בידו כחומר ביד היוצר, שמספר היהודים בגטו גדול מדי. לכן הדביקו כרוזים בהם מודיעים על אפשרות להירשם לעבודה בגרמניה, ומבטיחים תנאים טובים. כמובן שכרוז זה משך אלפי צעירים. התורים להרשמה היו ארוכים ואנשים עמדו לילות שלמים כדי להירשם. גם אחי שלמה נרשם בלי ידיעתנו לאחר שהחיים בגטו נמאסו עליו. לאחר שהתקרב מועד נסיעתו סיפר זאת בבית. את הטרגדיה בביתנו איני יכול לתאר. אימי לא פסקה מלבכות. אימי החליטה שעליה לעשות הכל כדי להוציאו מרשימת הנוסעים. עלי לציין שדבר זה היה כרוך בקשיים גדולים, ורק בפרוטקציה גדולה הצלחנו למחוק אותו מרשימת הנוסעים. הצלחה זו הושגה הודות לשכננו שטרקמן ז"ל, שהיה בעבר בעל בית חרושת לנעלים. בגטו הוא התמנה למנהל אחד מבתי החרושת לנעלים וגיסו היה הגזבר הראשון בגטו. תודות לו אחי לא נסע. בין הרשומים היה גם דודי שחזר כעבור שנה שבור ורצוץ וסיפר על התנאים הקשים בהם חיו כל הצעירים שנסעו מהגטו. הם עבדו בסביבות פוזן, סללו כבישים וחפרו תעלות.
בינתיים נתקבל שלמה לעבודה במחלקת הבניה וההריסה. ואילו אני התקבלתי לעבודה בבית חרושת למתכת, אלטה בביח"ר לכובעים, אחותי יהודית ז"ל במטבח, וישראל וטובה בביח"ר לעורות. את הורי ז"ל, שהיו גם כן מוכרחים להיות רשומים כעובדים (אחרת לא יכלו לקבל את כרטיסי המזון), הצלחנו לרשום כעובדים בביח"ר לנעלים שהמנהל שלו היה יהודי זה שהזכרתיו קודם, שטרקמן.
שעות העבודה בבתי החרושת היו שמונה. בעבודה קיבל כל אחד מהעובדים מרק ונוסף לכך סכום כסף שהספיק לתשלום בעד המצרכים שהוקצבו לנו כל שבועיים. אני עבדתי במשמרות. בית החרושת שלי היה מעבר לגשר כי הגטו היה מחולק לשני חלקים. כלומר, בכביש הראשי שהוביל לזגילרז' הייתה התנועה מתנהלת כסדרה והכביש היה מגודר בגדר תיל ומשמרות של חיילים גרמנים שמרו. מטרת השמירה הייתה למנוע הברחת מצרכים ובריחות. כל פעם כשהלכתי מעבודתי מהמשמרת השניה שנגמרה בשעה 00:22 הייתי רועד מפחד בעוברי את הגשר, כי החיילים היו מוצאים כל מיני אמתלות, כגון: "ניסה לברוח" וכדומה, בכדי לירות על העוברים את הגשר. לאחר שנה בערך הועבר בית החרושת לעבר השני של הגטו, ולא הייתי צריך יותר לעבור את הגשר.
אני עבדתי על מחרטה וגם בהפעלת פריזער מאשין. בכל ביח"ר היה מטבח שבו היו העובדים מקבלים את המרק שלהם. יכול אני להיזכר במראות הנוראים לפני חלון המטבח. בשעה שעמדנו בעבודה הייתה מחשבתנו נתונה רק למתי כבר תהיה שעת הצהרים? כי לשעה 21 זו חכינו ללא סבלנות.
כשנשמע צלצול הפעמון שבישר את שעת הצהריים התחילה ריצה לכיוון המטבח. כל אחד הביא איתו סיר לעבודה, ברחובות הגטו כמעט ולא נראה אדם "שנשקו" האישי לא יהיה קשור למכנסיו. לאחר זמן מה כשכבר התנסינו בכל בעיות החיים בגטו, ניסה והשתדל כל אחד לקבל את המרק שלו בין האחרונים, כי אז נותרו כל תפוחי האדמה למטה וכך אפשר היה לראות לפני חלון המטבח מסתובבים פועלים ומציצים כל פעם אם סיר המרק עדיין מלא או שכבר הגיע לתחתית. בשעת חלוקת המרק הונחתו קללות נמרצות על ראש המחלקת (שנקרא בפינו "וויציעלאצ'קה"). המחלקת הזאת נראתה בעיני הפועלים "כצדיק שהגיע לגן עדן" והקנאה הייתה גדולה. שירים רבים נכתבו על חלוקת המרקים ועל המחלקות של המרק.
האנשים שעבדו בעבודות קשות קיבלו בנוסף למנת המרק הרגילה שלהם תלוש למרק נוסף. גם מנהלי מחלקות קיבלו מרק נוסף. ואדם שרצה את שני המרקים ביחד היו הופכים את סירו אם התחתית למעלה וזה היה הסימן בשביל המחלקת כי כאן עליה לתת מנה כפולה.
חברה של אחותי, גניה גרינברג, הנמצאת כעת בת"א, עבדה גם כן במטבח כזה. אני הייתי מוכר את התלוש שלי בביח"ר וקונה אצלה במטבח על מנת לקבל מנה כפולה. כפי שהזכרתי קודם, הסימן היה הפיכת הסיר עם הפתח למטה. דבר זה היה קשור בסכנה רבה כי במקרה שהיו תופסים אותה היו מרחיקים אותה מעבודתה, ואין לי צורך להסביר שבמצב כזה שעיני האדם יצאו לקצת המרק היה מקום עבודה כזה נחשב לגן עדן. אבל היא בכל זאת הסתכנה וכל פעם שהייתה לה רק אפשרות להפוך את סירי מבלי שאיש ירגיש בדבר, היא עשתה זאת, עלי לציין שמרק נוסף ליום הייתה עזרה רבה בתקופה זאת.
בבית היינו מקבלים 052 גרם לחם ליום. אנו שהיינו 8 נפשות קיבלנו יום יום לחם שלם שמשקלו היה 2 ק"ג, את הלחם אפשר היה לקבל מראש לכל 8 הימים. ואם איני טועה הרי היה זה הכרח. הסיבה להכרח זה נבעה מכך שרצו למנוע ככל האפשר את הצורך בחיתוך לחמים, כדי למנוע מהעובדים בחנויות אפשרות לגנוב חתיכת לחם. חלוקה זאת לכל 8 הימים מראש גרמה למותם של אלפי גברים. כי בקבלם את הלחם ל 8 ימים לא יכלו להתאפק והיו אוכלים אותו במשך יומיים שלושה. יצא איפוא ש - 5 ימים נותרו בלי לחם. גם חלוקת המצרכים שלא הייתה עשירה ביותר נעשתה כל שבועיים. לרוב האנשים הספיקו המצרכים רק לשבוע, או מקסימום ל - 01 ימים.
בשנת 1491 קשה היה כבר לראות ברחוב אדם שלא היה נפוח. בעיקר נפגעו אנשים צעירים וילדים שהיו זקוקים למזון טוב. למזלנו אנו ידענו לחלק את המזון שיספיק לנו עד לקבלת המנה החדשה, כך שלא נאלצנו, כמו אחרים, להסתובב ימים שלמים בלי אוכל. המצב ששרר בבתים רבים היה איום ונורא. מריבות מתמידות והשמצות. לא היה כמעט בית שמנות הלחם לא חולקו בו לכל אחד את מנתו הוא בנפרד. וכך אפשר היה לשמוע האשמות הדדיות שאחד גנב מהשני חתיכת לחם. היו בתים רבים ואולי אפילו רוב הבתים שבהם לכל אחד היה ארון סגור משלו, בו החזיק את לחמו ומצרכיו. היו גם בתים שבהם כל אחד באופן אינדיבידואלי בישל לו את המרק, וכדומה. רגילים היינו בבואנו מהעבודה לספר על הניסים וההצלחות שהיו לכל אחד מאתנו במשך היום. "לי היו היום 8 חתיכות תפוחי אדמה במרק", פירושו שזה הרבה. השני סיפר שהמרק היום היה מלא תוכן. השלישי: "מצאתי חן בעיני המחלקת והיא נתנה לי מרק נוסף". מהמצרכים שהיינו מקבלים הביתה היינו מבשלים בערבים לאחר שובנו מהעבודה.
כאן התעוררה פרשת חוסר פחם ועצים. מדי פעם בפעם היינו מקבלים מנת פחם אך היא לא הספיקה. רוב האנשים היו שוברים את רהיטיהם ומחממים את הבתים והעיקר שיהיה להם במה לבשל את קצת האוכל אחרי יום עבודה. מצבנו בנידון זה היה טוב יותר מאחרים כי שלמה שעבד בהריסת בתים היה מביא מדי פעם בפעם, בגניבה, קצת עצים.
נוסף לכך היו במארישין הורסים בתים. אני עם אחי ישראל היינו מביאים משם פפה, כי עצים אסור היה. זכורני מקרה שפעם הכנסתי לתוך שק הפפה קצת עצים. בדרך תפסני שוטר יהודי בלבוש אזרחי, רשם אותי וכעבור זמן מה נקראתי לבית משפט. בעד עבירה זאת עלולים היינו כולנו להישלח מן הגטו שפירושו מוות בטוח, כי כל הטרנספורטים שנשלחו מן הגטו הגיעו למיידנק ולטרבלינקה. זאת נודע לנו רק אחרי המלחמה.
בבוקר התחילה העבודה בבתי החרושת בשעה 8 ועל כל פועל היה להכניס את מספרו האישי לתוך תיבה, כי אחרת לא קיבל את התלוש למרק. הייתה גם אפשרות להחסיר יום מהעבודה בגלל מחלה או דבר דומה לכך, אך איש לא עשה זאת כי חבל היה לו להפסיד את המרק. יכול אני להיזכר במקרה, היה זה בחורף ואני אז בן 11, בלכתי בבוקר לעבודה. היו בכיסי שתי פרוסות לחם. במשך כל הדרך ליוותה אותי מחשבה שיש בכיסי לחם, ונאבקתי עם עצמי, אם לאכול אותן כבר עכשיו, או לחכות עד שאגיע לעבודה. לבסוף התגבר יצר הרע, הוצאתי את שתי פרוסות הלחם ואכלתי אותן ברחוב.
בשטח הלבוש המצב היה טוב יותר. אפשר היה להשיג בגדים. כמובן שלא היו חנויות שבהן אפשר היה לקנות, אך מדי פעם בפעם היו מחלקים בבתי החרושת בגדים ישנים. רבים היו האנשים שמכרו את מנת הסוכר שלהם תמורת לחם. ובכלל מסחר החילופין היה נפוץ מאוד. הייתה גם אפשרות לקבל לחם ומצרכים אחרים בשוק השחור אך המחירים היו כה גבוהים שאיש פרט לשודדים לא יכול היה להרשות לעצמו לקנות חתיכת לחם.