נסיעתי לשוודיה התחילה להיות אקטואלית לאחר שקבלתי ידיעה מטעם מחלקת העליה שתוך שבוע ימים אקבל תשובה. לאחר שקיבלתי היתר יציאה לחדשיים התחלתי לחפש קונה למכונית. בחנותו של בן דודי משה קנטורוביץ עבד בחור בשם צבי שידע על רצוני למכור את המכונית. בשבילו היה ברור שהסיבה היחידה בגללה אני מוכר את המכונית היא יציאתי לשוודיה. לצבי היה קצת כסף שהביא עימו מגרמניה וכשהצעתי לו לקנות את המכונית עשה לי חשבון פשוט. אני אמשיך לעבוד כאן והמשאית שעובדת ב"סולל בונה" ומרוויחה 9 ל"י ליום בודאי תתן לי 3 ל"י רווח בלי לנקוף אצבע. נניח ש-3 ל"י מרוויח הנהג, 2 ל"י ליום בנזין ולירה ליום לתיקונים. זה היה חשבונו, ויחד עם זה חשב על ידי כך להבטיח את כספו. לאחר מו"מ קנה את המכונית במחיר של 0051 ל"י. כשקבלתי את הכסף לידי הרגשתי שאבן נגולה מליבי כי חששתי מאוד שאם לא אצליח למכור את המכונית אהיה קשור ולא אוכל להאריך את שהותי בשוודיה. עתה לא היו שום מכשולים בדרכי ובלב שמח התכוננתי ל"יום המאושר" ה-8 לספטמבר 1591 בו המראתי לשוודיה. בשעה 7 בבוקר יצאתי משדה התעופה שבלוד. עוד באותו יום הגעתי לגטבורג. הנסיעה במטוס היתה בשבילי חוויה בלתי נשכחת. בשעה 01 חנה המטוס באיסטנבול ומכאן המשכנו למינכן. חצי השעה שביליתי בשדה התעופה במינכן עלה לי בבריאות למראה השפע השורר אצל "העמלק". פקידי שדה התעופה בתלבושתם וכובעיהם הזכירו לי את ימי הנאצים. הרגשתי את עצמי בכי רע והתהלכתי בחדר ההמתנה כמטורף וחצי השעה נמשכה ללא גבול. כששמעתי צלצול הפעמון שבישר על ההמראה הקרובה הייתי מאושר. ממינכן נסענו לקופנהאגן. בשעה 81 הגענו לשדה התעופה של קופנהאגן. כאן היה עלי לחכות שעתיים, בינתיים התקשרתי עם אחותי בטלפון. את מספר הטלפון קיבלתי במכתב האחרון לפני שיצאתי את הארץ כדי שאוכל להתקשר בבואי לקופנהאגן. את השפורפרת הרים אחי ישראל, הוא חשב שאחד מחבריו מטלפן אליו ולכן ברך אותי בשפה השוודית. הודעתי להם שאני ממריא בשעה 00:02 מקופנהאגן ומגיע לגטבורג בשעה 00:12.
בשדה התעופה בגטבורג חיכתה אחותי, אחי וגיסי מקס. הפגישה היתה חמה לאחר 5 שנים שלא התראינו. את גיסי לא הכרתי עד אז בכלל. בחוץ חיכה אוטובוס של חברת התעופה שהביא אותנו לתחנה המרכזית, מכאן שכרנו מונית שהביאה אותנו הביתה. עד חצות ישבנו ושוחחנו על בעיות משפחתיות.
למחרת יצאתי עם אחותי לסייר את העיר. גטבורג עשתה עלי רושם של עיר מתה בהשוואה לתל אביב. רחובות שקטים, האנשים אינם ממהרים, הכל הפוך ממה שרגילים בתל אביב הסואנת. הניגוד הבולט ביותר בין תל אביב לגטבורג התבטא בחלונות הראווה שהיו מלאים כל טוב והעידו על השפע השורר בארץ זאת. בימים הראשונים לשהותי כאן ביליתי בכתיבת מכתבים ורשמי משוודיה. בערבים היו באים יהודים לשמוע על הנעשה בארץ.