חזרה לתוכן העניינים

פרק ל"ז - שלמה יורד מן הארץ

בימים פנויים אלה החל שלמה לפעול באופן מעשי לעזיבת הארץ. הוא שמר את זאת בסוד ולא סיפר לאיש על הכנותיו לעזוב את הארץ. כמגיפה כך נפוצה מחלת העזיבה בין עולי גרמניה. אחד הושפע מהשני וכך עברו חיידקי המחלה לעשרות עולים, אפילו לעולים שהסתדרו יפה בארץ, והם מכרו את רכושם ויצאו לדרך נדודים כדי לחפש את אושרם. כששלמה היה בא בערב הביתה ומספר לפולה על פלוני ואלמוני שעומד לעזוב את הארץ, התגבר אצלה עוד יותר הרצון לראות את עצמה כבר בגן העדן הגרמני שהשאיר לה זיכרונות כה נעימים, שלא פסקה לדבר עליהם. הידיעות שהגיעו אליהם על מכריהם הרבים שעזבו כבר את הארץ ועל רבים אחרים העומדים לעזוב, הקל על אי הביטחון בצדקת צעדיהם שעמדו לעשות. אני ניסיתי לשכנע אותם שיחזרו בהם מהחלטתם, אבל כל שכנועי ומאמצי עלו בתוהו. להיפך, כדי להקל על הרגשתם הבלתי נוחה ניסה לשכנע אותי שגם אני אצטרף אליהם.

כחודשיים לפני יציאתם את הארץ נערכה בדירתם חתונתה של אחותי טובה. שתי ידיעות הגיעו באותו ערב לאוזני שלמה. הראשונה, ידיעה מעציבה מנהג המכונית שחזר מעבודתו בדואר סיפר שמיום ראשון אין להם צורך יותר במכונית. הידיעה השניה היתה "משמחת" יותר, הביאו לו בדואר את הדרכון שבלעדיו לא יכל היה לעזוב את הארץ. עד לאותו ערב נראה היה בעיני הרעיון לצאת את הארץ כ"חזון למועד" ואולם, עם קבלת הדרכון הם עשו את הצעד הראשון בכיוון היציאה מן הארץ. מסיבה זו הוא כבר היה אדיש לכל הנעשה בארץ. כיוון שראה את עצמו כבר בגרמניה הידיעה על אי העסקת המכונית בדואר לא העציבה אותו ביותר.

אני בראותי שיציאתם חדלה להיות בגדר של תיאוריה בלבד, עלה רעיון במוחי לקנות את מכוניתו. סכום הכסף המלא לא היה לי אולם שלמה הרי היה חייב לי מאתיים ל"י הוא עוד היה חייב בבנק כסף שחשבתי להעביר על שמי ובצורה הזאת לרכוש לי את המשאית. לאחר שקניתי את המכונית המשיך הנהג לעמוד ברחוב החלוצים ובמקום משכורת קבועה שהיתה לו בשעה שעבד בדואר עשיתי איתו הסכם לפיו קיבל %03 מהרווח.

בינתיים התקרבו ימי נסיעתו של שלמה. קושי נתגלה בשעת מסירת הדירה, בעל הבית דרש שינתן לו 002 ל"י. אחרי שידולים ובוררויות הפחית את הסכום ל-001 ל"י. בערב פסח נסעתי ללוות את שלמה לאוניה. לפני נסיעתו הצטבר בידו סכום של 0021 ל"י אחרי כל ההוצאות. מחשש שיגלו אצלו את הכסף החליט לקחת איתו רק מחצית הסכום, והיתר השאיר אצלי. אני הכנסתי את כספו לבנק וכעבור חודש ימים קיבלתי מכתב ממנו בו הוא מודיע לי למסור לאדם מסוים את הכסף.

מחיפה הם הגיעו לאיטליה. במכתב הראשון מאיטליה הוא תאר את השפע הקיים שם, חלונות הראווה מלאי כל טוב, פירות אפשר להשיג בפרוטות מעטות. על צעדו הבא לא כתב לי. בינתיים חלפו שבועות ללא ידיעה. הייתי מאוד מודאג ועצבי היו מתוחים. בעיתונים פורסמו ידיעות על "יורדים" ישראלים שנתפסו בגבול איטליה - אוסטריה ונכלאו. עתה כבר לא היה ספק בליבי שגם שלמה ביניהם. לפתע הגיע מכתב נוסף מאיטליה, גם מכתב זה לא הבהיר לי את מצבם ודרכם. כחודש ימים חלף עד שקיבלתי מכתב נוסף, הפעם כבר "ממקום חפצם" גרמניה. רק כעבור זמן רב נודע לי מפי אחד החוזרים על הקשיים ולילות הנדודים בהרי האלפים שעברו עליהם עד שהגיעו לגרמניה. כמו כן נודע לי ששלמה היה בין העצורים שכתבו עליהם בעיתונים.

עם בואם לגרמניה התחיל להתעניין באפשרויות הגירה לארה"ב. מכשולים רבים היו בדרכו עד שהגיע למקום חפצו "אמריקה", בה הוא חי כיום. הוא יכל להאריך לכתוב על השאלה אם הוא מצא את אושרו בהגיעו לאמריקה. אבל מילים ספורות אלה שהוא מזכירם בכל מכתב מספיקים כדי לדעת שהוא מרגיש את עצמו זר ובודד. הוא כותב בכל מכתב: "הייתי יכול להיות מאושר כאן באמריקה אילו היינו יחד. אני בוכה ומתמרמר על הגורל האכזרי שהפריד בינינו ותקוותי היחידה היא שיבוא יום ונהיה שוב כולנו יחד".

זמן קצר אחרי יציאתו את הארץ נתקבלה המשאית לעבודה ב"סולל בונה", שם השתמשו בה להסעת קבלן ואחראי לסלילת כבישים בסביבות הרצליה. לעבודה זו היה יתרון שהיא היתה קבועה, והייתי פטור מלדאוג למקום עבודה. 9 ל"י ליום קיבלתי עבור השימוש במשאית. מזה שילמתי 3 ל"י ליום לנהג וכ-2 ל"י ליום עלה הבנזין. אחרי כל ההוצאות, כגון ביטוח המכונה, תיקונים וכו' נשארו לי כ-05 ל"י לחודש. אבל כפי שהפתגם אומר, "מרבה נכסים מרבה דאגות". בהתחלה היה הקושי במציאת עבודה. המצב הכלכלי בארץ הורע. קשרים בשטח התחבורה לא היו לי, גם הייתי קשור למקום עבודתי "בהצופה" ולא היה לי פנאי לחפש עבודה בשביל המשאית. הנהג היה אדם ישר אבל אחרי שעמד ימים שלמים ללא רווח יומי, נאלץ היה לחפש לו עבודה אחרת. במקרה נודע לו שאצל חברת "גפן", חברה ליינות ובירה, דרושה משאית להובלת יין ובירה. הנהג נכנס לחברה והתעניין לסוג העבודה הדרושה. העבודה כאן לא היתה קבועה, והשכר היה לפי שעות העבודה ורק 4 ימים בשבוע. כך שיומיים בשבוע המשאית הייתה מחוסרת עבודה. גם בעבודה זו לא ראיתי פתרון הבעיה כי המשאית היתה מנוצלת מאוד והתיקונים בה בלעו את כל הרווח שלי.

הייתי פשוט מיואש, לא ידעתי מה לעשות. למכור אותה? היה קשה למצוא קונה כי איש לא רצה לקנות מכונה גרמנית שאין להשיג חלקים ושנית המצב בארץ היה בלתי ברור והכסף איבד יום יום מערכו. את הבעיה פתר באופן זמני הנהג שעזב את העבודה מאחר שקנה משאית בשותפות עם נהג אחר. אני הייתי אז חולה והרופא ציווה עלי לנוח כשבועיים. החלטתי לנסוע לצפת. את המשאית העמדתי במגרש חניה ע"י התחנה המרכזית ושילמתי 4 ל"י לחודש. אחרי שובי מצפת התחלתי שוב לחפש נהג. שום נהג לא רצה להסכים לעבוד לפי אחוזים. למי שהצעתי את העבודה אמר לי שמוכן לעבוד רק לפי משכורת חודשית. המשאית המשיכה לעמוד במגרש החניה ואני המשכתי לשלם ממשכורתי ב"הצופה" 4 ל"י בעד שמירת המכונה וכל יום לבוא ולהדליקה כדי שהמצבר לא יתרוקן.

לפתע הופיע אהרון (הנהג הקודם) ושאלני לגורל המשאית. אמרתי לו שהיא עומדת בלי עבודה. הוא סיפר לי על הצרות שיש לו ממכוניתו שקנה ואם אני רוצה לקבלו לעבודה הוא ימכור את חלקו. כמובן שלא אמרתי מילה שניה והסכמתי לקבלו. אהרון היה נהג מצוין והכיר כבר את המכונית וידע לטפל בה היטב. כעת הוקל במקצת על ליבי.