אני בשומעי שעומדים לחסל את החטיבה החלטתי לעבור לבית הדפוס הצבאי ביפו. 8 חודשים היו לי לשרת עוד בצבא. ולכן חשבתי שמן הראוי יהיה לנצל את התקופה הזו כדי להשתלם במקצוע, אולם בקשתי לעבור לחיל החימוש והציוד נדחתה על ידי מפקד החיל, ולעבור מחיל אחד למשנהו בלי הסכמת מפקד החיל לא היה אפשרי. בהיותי בתל אביב פניתי לבית הדפוס וביקשתי לראות את מפקד הדפוס. חיכיתי רגעים מספר עד שהמפקד יצא מהדפוס ונכנס ולחדרו. סיפרתי לו שהמטה שלנו מתחסל והייתי רוצה להתקבל לדפוס. דבר ראשון ששאלני, כמה זמן כבר עבדתי במקצוע, ואם אקבל שחרור מהחיל. סיפרתי לו שידוע לי על הצורך במכתב שחרורים מהחיל אולם בקשתי זו נדחתה ואולי אוכל לקבל את עזרתו בנידון זה. לא אוכל לעזור לך הייתה תשובתו, בלי שחרור מהחיל לא אוכל לקבל אותך. אמרתי שאני מודה לו וברגע שאשיג את השחרור אפנה אליו.
כשחזרתי למטה החטיבתי סיפרתי לקצין הקשר אברהם ליפשיץ שהייתי אצל מפקד הדפוס ורק שחרור מהחיל דרוש כדי שאוכל להתקבל לדפוס. אברהם לא רצה לעשות בנידון זה כלום כל זמן שהמטה לא התחסל לגמרי, אולם לאחר שאברהם בעצמו קיבל הודעה על מועד שחרורו מהצבא כתב לי מכתב שחרורים מחיל הקשר. למעשה היה מכתב זה מחוסר ערך משום שלאברהם בתור קצין קשר חטיבתי לא הייתה הסמכות לתת לי מכתב זה ורק מפקד החיל רשאי לשחרר חייל מחיל אחד כדי לעבור לחיל אחר. אני על כל פנים פניתי עם מכתב זה לבית הדפוס והצלחתי להתקבל לדפוס.
לבית הדפוס ביפו לא היה מחנה משלו ולכן היו עובדיו גרים בבית ומקבלים דמי כלכלה. זה היה יתרון גדול, אבל אני לא פעם הצטערתי על שעברתי לכאן. המשטר והאווירה ששררה כאן היו ההפך הגמור מהמשטר והאווירה ששררו במטה. הייתה לי הרגשה שאני עובד בבית דפוס אזרחי. סגן מפקד הדפוס, סגן טמרלין התהלך כל היום עם מקל ביד, ונטיל מורא כאילו שהוא בעל הדפוס. בבוקר בבואנו לעבודה מוכרחים היינו למסור במשרד מספר אישי ובאופן כזה הייתה ביקורת על כל אחד מהעובדים. ביום הראשון נשלחנו לעבוד בכריכיה. למחרת בא אלי האפסנאי וציווה עלי לנקות את שני חדרי הכריכייה. זה לא מצא חן בעיני אך לא הוצאתי הגה מפי וחשבתי לעצמי שבפעם הזאת אעשה זאת, אולם להבא זה אינו בא בחשבון. לא לשם כך באתי לכאן. ובאמת אחרי כן האפסנאי לא הוסיף לבוא אלי בדרישות כגון אלה.
בכריכיה עבדו כ-63 איש ביניהם מספר ציביליסטים. היחידים שעבדו בפועל היו הציביליסטים, כי החיילים רובם היו מבוגרים ונכים שעמדו על סף השחרור מהצבא, ולכן כבר זלזלו בעבודה והיו מתגנבים דרך דלת אחורית ונעלמים לכל היום. עם הרה-אורגניזציה הכללית שחלה בצבא שוחררו מחצית ממספר החיילים שעבדו בכריכיה, ואת הנותרים שלח מפקד הדפוס למטה החיל. למרות הקטנת מספר העובדים לא הוקטנה התפוקה בכריכיה. אני המשכתי לעבוד בניגוד לרצוני בכריכיה. ראיתי שאין לי ברירה ועלי לפנות לקצין ולבקשו שיעבירני לדפוס, אחרת אמשיך לשבת בכריכיה ולא לשם כך ביקשתי העברה לדפוס. פניתי לסרן ליימן וביקשתיו שיאפשר לי לעבוד בדפוס. ליימן היה פורמליסט ממדרגה ראשונה ונוסף לכך גם רגזן. כשאמרתי לו שבדעתי להשתלם במקצוע ובגלל זה באתי לכאן, התרגז מאוד, ואמר שכאן לא בית ספר, ואתה תעבוד איפה שיגידו לך לעבוד. יצאתי מחדרו מאוכזב.
בשעת הצהרים רצתי למטה חיל הקשר שהיה לא רחוק מהדפוס כדי לפגוש את סמל הקשר החטיבתי שעבר למטה חיל הקשר, כדי להתעניין אם אוכל לשוב לחיל הקשר. במטה פגשתי גם את חיים קולנדר. הם התפעלו מאוד לשמוע שרצוני לשוב לחיל הקשר. "לפני בואך לדפוס הפכת עולם כדי לעבור, וכעת רוצה אתה לשוב לחיל?" "כן", אמרתי. "איני יכול להתרגל לאווירה השוררת שם". הם הבטיחו להשתדל להחזיר אותי לחיל.
בינתיים נקראתי למשרדו של סרן ליימן. הוא הודיע לי על החלטתו להעביר אותי לדפוס. המנהל והאחראי על העובדים בדפוס היה מר חרשק. מר חרשק היה בעל בית דפוס קטן בהרצליה. הוא חיסל את הדפוס ונתמנה כמנהל הדפוס. חרשק היה בעל מקצוע מצוין. לעומת זאת היה מר ליימן בור ועם הארץ במקצוע הדפוס. וכך, הודות למר חרשק יכל זה לנהל את הדפוס. היותו זקוק למר חרשק דרש ממנו וויתורים רבים כלפיו. כך למשל ביחס לתלונות הרבות שהוגשו למר ליימן מחיילים שהיו תחת "פיקודו", השגחתו של מר חרשק שהיה ציביליסט. אבל מר ליימן לא העיז לפגוע במר חרשק כיוון שהיה זקוק לו. כעת בעוברי מהכריכיה לדפוס, חשבתי שתהיה לי אפשרות להתקדם במקצוע. ואולם, מר חרשק שם מכשולים בדרכי, ובמקום לתת לי עבודות מקצועיות, הוא נתן לי עבודות פיזור, שכל ילד אחרי שבועיים עבודה בדפוס יכל לעשות זאת. כל תלונותיי ומאמצי לשנות את יחסו אלי לא הועילו. רק זמן קצר זכיתי לקבל עבודה מקצועית. הייתה זו בתקופה שמר חרשק זקוק היה להלוואה שאותה קיבל אצלי. אבל ברגע שהחזיר לי את החוב שוב הייתי מקבל עבודת פיזור. נוכחתי לדעת שאין טעם בפניותיי למר ליימן מאחר שהוא לא יעשה דבר בניגוד לרצונו של מר חרשק. במקרה נזדמן לידי עיתון "במחנה" ובו קראתי מאמר כתוב בידי קצין מהמטכ"ל לאפשר לכל חייל לעבוד במקצועו, וחיילים הרוצים להשתלם במקצועם יכולים לפנות בבקשות למפקד החיל, ויזכו למילוי בקשתם. בראותי זאת החלטתי לכתוב תלונה למפקד החיל, ולספר לו על כל הנעשה בבית הדפוס ועל יחסו של מר חרשק לחיילים. לא קשה היה לי להצביע על חיילים שעבדו ועובדים במחציתו של חרשק וסובלים מיחסו הבלתי הוגן של מר חרשק כלפיהם. את התלונה כתבתי וצריך הייתי למסור לידו של מר ליימן כדי שהוא יעבירה לידי מפקד החיל.
ימים אחדים היססתי אם למסור את התלונה למר ליימן שבו תיארתי גם את הסיבה המונעת ממר ליימן להועיל לתיקון המצב. התייעצתי עם בני משפחתי. הם ייעצו לי לא למסור את התלונה כיוון שזה עלול להקשות עליי לשרת עוד את החודשיים - שלושה עד גמר תקופת שירותי, ולכן הכנסתי את התלונה לכיס והמרירות שנצטברה בליבי לא מצאה מנוחה, עד שחרורי מהצבא כעבור חודשיים בלבד. 32 חודש שירתתי בצבא הגנה לישראל. התגייסתי ב-8491.4.81 ושוחררתי ב-0591.3.81.