כעבור שבועיים הוחלפנו על ידי חיילי חי"ם שהגיעו מעמדות יפו, ואנו נשלחנו למלא את מקומם ביפו. אחרי ישיבה בעמק איילון, הייתה יפו גן עדן ממש. הבתים היפים ביותר נתפסו על ידי הצבא. הסתובבנו בעיר כמושלים, ובעיני הערבים נהיה כל אחד מאתנו גיבור. הצרה הייתה שהאידיליה לא האריכה ימים ורוב חיילי הגדוד נשלחו לנבאי-ראובן, שעל יד ראשון לציון. אני הייתי בין עשרת החיילים שנבחרו על ידי קצין הקשר, חיים קולנדר, למחלקת הקשר של הגדוד. על ידי כך נשארתי חודשים אחדים ביפו. תפקידינו היה להתקין טלפונים במשרדים הצבאיים, לאסוף חוטי טלפון ומצברים הראויים לשימוש. פרט להסברה תיאורטית על מקצוע הקוונות, לא היה לנו כל מושג בעבודה זו. בימים הראשונים לעבודתנו המעשית נעזרנו בקצין הקשר שהראה לנו דברים יסודיים, ואחרי כן כבר למדנו בעצמנו להתקין טלפונים. החיים ביפו היו מצוינים. כמעת כל יום אחרי העבודה יכלנו לצאת העירה. במחנה עצמו היו לעיתים קרובות עורכים מסיבות ומביאים אומנים. רבים מבין קציני המטה וגם חיילים רבים היו מסיירים במשך היום בבתים ומוצאים דברי ערך. מכיר אני קצין שגישתו ואפשרויותיו להוציא חפצים מיפו היו קלים, והוא התעשר בשעת שירותו שם.
קצין האפסנאות היה בעל מכונית. הוא היה יוצא ערב ערב עם מכוניתו שהייתה מלאה שטיחים יקרים, מקלטים ודברים אחרים יקרי ערך מבלי שיחפשו על ידי המחסום כפי שרגילים היו לנהוג כלפי סתם "בשר ודם". אבל אנו הטוראים, מאושרים היינו שנותנים לנו להיות ביפו בשעה שאחרים ישבו במשלטים, ובארץ כולה התנהלו קרבות קשים. עם הצטרפותנו למחלקת הקשר, חדלנו להשתייך לגדוד 14, וסופחנו לחיל הקשר הארצי. לאחר ששארית חיילי הגדוד עזבו את יפו ונשלחו לנבאי ראובן, וחיל המשמר שהיה מורכב מחיילים מבוגרים קיבל לידיו את השמירה על העיר, נשלחו כל שבוע שני קשרים מאתנו לנבאי ראובן. נבי-רובין, פירושו, נאבי ראובן, נחשב למקום קדוש בעיני הערבים שהיו מתאספים כאן בחגים במין קולנוע קיצי שהוקם בלב המדבר וחוגגים את חגיהם. בימי הבריטים היה הצבא הבריטי מתאמן כאן בקליעה ולמטרה זו הקימו כאן מטרות קליעה. שני בניינים ארוכים שמשו כמחסנים לצבא הבריטי בשעת אימוניהם עמדו כאן בלב המדבר. בבניינים אלה שוכנו החיילים שהופקדו לשמור על חוף הים, שמא ינחתו הערבים מהים. במקום הוקמה רשת אלחוטית שהייתה קשורה במטה חטיבה 4 בבית דגון. רוב החיילים כאן היו מחיל המשמר, כולם למעלה מגיל הגיוס וזאת לאחר שהקודמים נשלחו לגדוד 34, בפיקודו של עמוס בן-גוריון, שלא האריך ימים, והוחלף במפקד ששמו היה ליפשיץ, אשר התמנה לאחר מכן למפקד הגדנ"ע.
החיים בנבאי ראובן היו משעממים נורא. פרט לשמירה סביב לבניין לא הייתה כל התעסקות אחרת לחיילים שישבו כאן. אנו קיימנו שלוש פעמים ביום קשר עם המטה. אי סדר שרר בשעתו ב"צבא" בלשון המעטה או נכון יותר - "ברדק". סבלנו מרעב במקום וכל פניותינו ושליחת המברקים לאפסנאות שישלחו לנו מזון לא נשאו פרי. לא פעם היה המפקד מתיישב על החמור ורוכב למושב הקרוב ביותר כדי להשיג לחם לארוחת ערב. עלי לציין שאנשי המושב היו נענים תמיד בחיוב. כמזון העיקרי שימש לנו הבצל שגדל בשדות שהערבים זרעו, ולא הספיקו לאספו. גם אבטיחים היו בסביבה. לפעמים היינו עורכים טיול למושב וקונים בצרכנייה לחם ומזון מכספנו לימים אחדים. לפתע הגיעה פקודה לחסל את השמירה במקום ולהחזיר את כולנו ליפו. ביפו קיבלנו שלושה ימי חופש אותם ביליתי בתל אביב אצל קרוביי. בזמן החופש ניסיתי להתקשר עם אחותי בבית שאן, אבל כל מאמציי עלו בתוהו. בשובי ליפו אחרי החופש, שמעתי שעומדים להעביר אותנו למטה החטיבה ברמלה.
בינתיים חל עיכוב בגלל חוסר אנשים ובעלי מקצוע שיקבלו לידיהם את הנהלת מרכזיית הטלפונים ולכן נשארנו עוד זמן מה כדי לפקח על רשת הטלפונים והוטל עלינו ללמד בחורות לעבוד במרכזייה. בינתיים הגיע ליפו מהנדס טלפונים, מר קהלן, שעבד גם בימי המנדט בדואר המרכזי וקיבל לידו את הנהלת המרכזייה שהכילה אלפי קווים. ואז הגיע פקודה מקצין הקשר החטיבתי, בן נתן, לבוא לרמלה. לרשותנו הייתה מכונית שהייתה שייכת למחלקת הקשר, ועליה העמסנו את חפצינו ונסענו לרמלה. מטה החטיבה שכן במשטרת לוד - רמלה בבניין משטרתי כפול וחצר גדולה. בניין זה חלש על הכביש שבין רמלה ולוד. מפקד החטיבה היה בן - גל. אותנו, כחדשים במקום, שיכנו באוהלים שהוקמו ממול הבניין על מגרש ריק. במשך שבועיים הסתובבנו באפס מעשה. פרט לחובה להופיע למפקד בבוקר, ולשחק פינג-פונג לא היה לנו שום תפקיד. הייתה לי הרגשה שאיש אינו יודע על קיומינו. עד שבאחד הימים אחרי מפקד הבוקר נקרא אריה פלד, קוון ממחלקתנו, ונשלח לאחד המשלטים בתור קשר. רק אז נוכחנו לדעת שכן יודעים על קיומנו וכל יום עלולים לשלוח אותנו לאיזה משלט נידח. פניתי לחיים, קצין הקשר שלי ביפו שעם בואו למטה הפך לאפסנאי בדרגת סמל ראשון, וביקשתיו להשתדל להשיג לי איזה שהיא עבודה במטה כדי שלא ישלחו אותי למשלט. למחרת נקראתי לסמל הקשר אריה פריכלנדר שאמר לי להיכנס למרכזיה כדי שאלמד לעבוד עליה ואוכל למלא את מקומו של הקשר העובר לגדוד 34. במרכזיה היו 04 קוים וכל היום הייתה מועסקת. העבודה הייתה מפרכת ומאוד אחראית. גם כאן לא הארכתי ימים. קצין הקשר בן - נתן הועבר לחטיבה 8 ובמקומו הגיע אריה בורוכוביץ, בחור בן 72, יליד חדרה ששירת בצבא הבריטי בדרגת סמל. עם קבלת תפקידו החדש הכניס שינוים יסודיים בכל המחלקה. אריה הודיע שכולם בלי יוצא מן הכלל יעברו קורס קשר ומיד ניגש לביצוע הדבר. בסרפנד הקים בית ספר ומחיל הקשר נשלחו שני מדריכים, וכעבור שבוע ימים צריך היה להתחיל בלימודים. עיקר הלימודים היו תהליך הדיבור באלחוט קוונות ולבסוף מורס.