אחרי שלושה חודשים, כלומר ב-81 אפריל 8491, התייצבתי במחנה קרית מאיר בתל אביב, וביקשתי לצרפני לפלוגה דתית. היות ומספר ימים לפני בואי נשלחה מכאן קבוצת חיילים דתיים נוספים היה עלי לחכות כאן עד שיתאספו מספר חיילים דתיים כדי ליצור פלוגה דתית. כשבוע ימים ישבתי במחנה "מאיר", ואחרי כן נשלחתי למחנה "יונה", ברחוב ז'בוטינסקי. כאן נפגשתי עם בן דודי משה שהתייצב ימים מספר לפני בקרית מאיר.
מחנה "יונה", היה בשעתו מחנה אימונים. כל חייל קיבל במשך שבועיים אימון יסודי בכלי נשק, אימוני שדה, וכו'. האימונים בדרך כלל לא היו קשים ביותר. לאחר שבועיים של אימונים הודיעו לנו שעלינו להתכונן לעזוב את המחנה. לאן, זאת לא אמרו. יום לפני היציאה הוכרז מצב הכן במחנה. כל החופשות בוטלו, מספר חיילים שסיימו את אימוניהם והיו בעמדות תל אביב - יפו נצטוו לא לצאת לעמדות ולהישאר במחנה. למחרת, אחרי מפקד הבוקר הרגיל, נאמר לנו שבשעה 00:61 עלינו להתייצב עם כל הציוד במגרש המפקדים. בשעה הקבועה הופענו כולנו למגרש המפקדים, הסתדרנו לפי המחלקות. הפעם קיבל את המפקד, מפקד הגדוד בעצמו. לאחר פקודת נוח, שניתנה על ידי מפקד הגדוד, הוא נאם לפנינו. "אתם יוצאים לתפקיד חשוב ממדרגה ראשונה, מה שאני יכול להוסיף זה רק לאחל לכם צאתכם לשלום, ובואכם לשלום".
לפי מספרי המחלקות נקראנו למחסן הנשק, וכל חייל קיבל כלי. במחסן הייתה מוכנה רשימה, ובה צוין הכלי שעל כל חייל לקבל, לפי בחינה שנעשתה בשעת האימונים. אני קיבלתי סטן, וכמאה כדורים שהכבידו מאוד עליי במשך כל הזמן. לפני שער המחנה עמדה כבר שיירה ארוכה של מכוניות "המעביר" שצריכה הייתה להביא אותנו למקום המיועד. אחרי חלוקת הנשק, נערך מפקד אחרון לפני היציאה. בשירה אדירה, עזבנו את המחנה לכיוון המכוניות. בחוץ התאספו מאות אנשים סקרנים, בראותם ריכוז גדול של מכוניות וחיילים, על ציודם המלא. לאחר שעה קלה, השיירה זזה. הדי השירה שבקעה מכל מכונית עוררה תשומת לב רבה ברחובות בהן השיירה עברה. את תל אביב עזבנו לכיוון שכונת התקווה כדי לעקוף את שכונת הרוצחים "אבו כביר" ודרך הכביש המקביל למקווה ישראל הגענו לכביש הדרום. מכאן המשכנו לחולון ובדרך צדדית למולדת. ממולדת, אחרי נסיעה של שעות הגענו לרחובות. מכאן והלאה נסענו דרך פרדסים ושדות. בכל אוטובוס היה מפקד מחלקה. לפני שעזבנו את רחובות, נקראו כל מפקדי המחלקות אל מפקד השיירה שפקד לאסור על החיילים להדליק גפרורים וכו'. כדי לא לגלות שום סימן של תנועה העוברת בדרכים אלו, שהערבים היו כה קרובים אליהם בסביבה זו. בחצות הגענו לקיבוץ חולדה. חולדה נראתה כעמדה קדמית בחזית. סביב הקיבוץ היו בנויות עמדות חזקות. במשק לא נראו הרבה אנשים, הנשים הועברו לרחובות. כאן התעכבנו עד לפנות בוקר, והמשכנו את דרכנו ברגל לכפר שהיה מרוחק קילומטרים אחדים מחולדה. שם הכפר היה אבו-שושק. שעות על גבי שעות הלכנו בשמש הלוהטת דרך הרים וגבעות, עד שהגענו לכפר המטונף ששמו אבו-שושק. כאן פגשנו את חיילי "גבעתי" שחנו כאן שלושה שבועות. בכפר עצמו הוקם מטה הפלוגה ובקיבוץ גזר הקרוב היה מטה הפעולה. בבואנו לאבו-שושק היינו עייפים ורצוצים ולא היינו מסוגלים להמשיך את דרכינו למשלטים כדי להחליף את חיילי "גבעתי". אחרי שיחה טלפונית בין המפקדים הוחלט להשאיר אותנו עוד לילה בכפר ולמחרת בבוקר לעלות למשלטים. חיילי גבעתי ספרו לנו שהכפר נכבש כמעט ללא ירייה, פרט לכמה "דוודקיס" שנורו על הכפר. לא היה שום קרב, כל תושבי הכפר נשארו בכפר והסתגרו בבתיהם. כ-003 תושבים מנה הכפר הזה. בכפר היה מן מבצר עתיק ימים שנהפך לאורווה. אורווה זאת צריכה הייתה להיהפך למקום מגורינו, אולם איש מאתנו לא הסכים ללון בסרחון הזה, ובחרנו ללון בחוץ תחת כיפת השמים, למרות שבבוקר היינו שוכבים על שמיכות רטובות מהטל.
מצב התזונה היה קשה ביותר. הקשר עם תל אביב נותק. לא ידענו אל מי לפנות שיספק לנו מזון. גם כשכבר נמצא מישהו שרצה לעזור לנו במתן מזון לא יכל היה לעשות זאת בגלל הקושי להגיע במכונית לכפר המטונף הזה ששכן על גבעה ורק עם חמורים הייתה אפשרות להגיע אליו. למזלם של הבלתי דתיים שבינינו, היו בכפר מספר קטן של תרנגולות שנשחטו על ידי "שוחטים מקומיים", כך שמצבם של אוכלי טריפה לא היה כל כך קשה כמו לאוכלי כשר שמוכרחים היו להסתפק בביסקוויטים אחדים ותפוח אדמה מבושל בקליפות, כמנת אוכל לארוחת ערב. גם את האוכל שבושל במטבח לא יכולנו לאכול בגלל הכלים שהוטרפו על ידי בישול התרנגולות.