בתקופה זו התארגן חוג צעירים בת"א, רובם בוגרי מקווה ישראל. בפעם הראשונה שמעתי על קיומו מפי חברה לספסל הלימודים (ציפורה) שאיתה למדתי בשיעורי ערב ברחוב לוינסקי בבית ספר ערב שאורגן ע"י הפועל המזרחי. אחרי הפצרות רבות מצד ציפורה החלטתי לבקר בחוג. נדברתי להיפגש עם ציפורה, שהייתה כבר ותיקה בחוג והכירה את רוב החברים, בליל שבת, על מנת לראות מה טיבו של חוג זה ומי היו החברים בו. באנו לרחוב החשמונאים. כבר מרחוק אפשר היה לשמוע את שירתם של החברים שהגיעה למרחקים. עלינו לקומה הראשונה בבית שהיה בפינה ונכנסנו לחדר ארוך וצר שבו ישבו כ-03 צעירים וצעירות כשכיפות על ראשם ובראש השולחן ישב בחור במגבעת חומה שנראה היה כבן 03 בערך. התיישבנו והצטרפנו ל"מקהלה". אחרי השירה הציגו אותי לפני המארגן. הוא קיבל אותי בלבביות ואמר שהוא שמח לבואי ומקווה שיראני כאן לעיתים קרובות. השבתי לו תודה, והפניתי את ראשי לכל הכיוונים כדי לראות אם ישנם מכרים בין החברה. התברר שרבים מהם הכרתי ממקווה ישראל. כגון אברהם ווייס, מאיר בלום וכו'.
אחרי השירה ירדנו כולנו לרחוב וקבוצות קבוצות עמדנו לפני הבית ושוחחנו. התעניינתי לדעת כיצד נוצר החוג הזה, ומפי אברהם שהיה אחד מהראשונים נודע לי.
חברים אחדים מבין אלה הבאים לכאן היו רגילים לבקר במשמרת הצעירה של הפועל המזרחי, אולם בגלל הבדלי הגיל ביניהם לבין חברי המשמרת שהיו מבוגרים מהם בשנים אחדות לא הרגישו את עצמם בנוח. כבכל מפלגה "ושטיבלעך" ההתחרות על כסא הכבוד הייתה גדולה, כך היה גם במשמרת הצעירה של הפועל המזרחי. בין מנהלי המשמרת הייתה תחרות ומריבות בלתי פוסקות, כל אחד רצה לזכות בתואר יושב ראש ולעמוד בראש החוג.
ליהודה גרטנר שהיה בין מושכי החוטים במשמרת, קמו מתחרים רבים כמו אלתר וולנר, יהודה פרסלר ועוד בחורים שרצו לסלקו. אבל יהודה היה בחור בעל שאיפה עזה. הוא חלם על הקמת סיעה עצמאית בהפועל המזרחי שתהיה מורכבת מצעירי המפלגה. יהודה היה קרייריסט מובהק. הוא ראה שמספר הצעירים הבלתי מרוצים המבקרים במשמרת הולך וגדל ואז עלה רעיון במוחו להקים חוג צעירים שהוא יעמוד בראשם, וכאן בודאי שלא יקומו לו מתחרים רציניים שיהיה בכורם לסלקו. אבל לשם הקמת חוג כזה דרוש שיהיה אולם וזה אינו אחד הדברים הקלים בתל אביב. אבל על יהודה אפשר לסמוך, הוא יגיע עד למלך וישיג את שלו. הוא קיבל רשות להשתמש בבית הכנסת ברחוב החשמונאים ואז יצא עם מספר צעירים מהמשמרת והקים את החוג ששמו היה "בחרות תורה ועבודה". לא חלף זמן רב ומספר החברים בחוג גדל ורב והחדר הצר כבר לא התאים יותר לצרכינו. נוסף לכך ידוע היה ליהודה שפגישה אחת פעמיים בשבוע שתסתיים בשירה בלבד לא תקסום לנוער שחיפש גם בילויים, ולכן ברור היה לו שעליו למצוא אולם מתאים כדוגמת המשמרת הצעירה, שנוכל להשתמש בו לפחות פעמיים בשבוע ולערוך מסיבות ונשפים.
יהודה היה מורה בגימנסיה "מוריה". אנו כלל לא ידענו שיהודה משתדל להשיג אולם. באחת מפגישותינו ברחוב החשמונאים לאחר שכולם היו כבר במקום, הפתיע יהודה את כולנו באומרו: בואו נלך לאולם החדש. פקחנו את עינינו מלאי השתוממות לשמוע ידיעה כה משמחת. הלכנו בצוותא לרחוב בוגרשוב. יהודה נכנס לשומר כדי לקבל מידו את המפתח של אולם ההתעמלות. וכך לאחר שיהודה פתח את הדלת ולפנינו נגלה, אולם גדול ורחב, שמחנו כולנו, ואמרנו אחד לשני, "כאן נוכל לעשות חיים".
אין זה כלל סוד שכולנו היינו צמאים לחיי חברה. הטיולים בשבתות ובערבים לאורך שפת הים נמאסו על חלקנו. בערב ראשון זה ישבנו באולם ותכננו תכנית פעולה. ראשית, בחרנו בוועד שישתף פעולה עם יהודה. לוועד נבחרו אברהם ומיכאל.
כמעט כל ליל שבת באו מרצים שונים. יהודה היה מעוניין להביא אישים מהתנועה. אבל אנו התנגדנו ודרשנו שיבואו מרצים גם מחוגים אחרים. חוגנו זכה לפרסומת רבה בעיר, צעירים רבים נהרו אליו. מספר החברים הגיע למאה ועשרים. יהודה התקשר עם מחלקת התרבות של הסוכנות היהודית, וזכה לתקציב לצרכי פעולות תרבותיות בסך של 01 ל"י לחודש. גם הוועד הפועל של הפועל המזרחי ששמע על פעילותינו, תמך בנו ב-01 ל"י לחודש. כך שלרשותנו היו 02 ל"י לחודש. מזה צריכים היינו לשלם למרצים והיתר למסיבות. באמצע השבוע למדנו תנ"ך. אני הייתי כותב כל שבוע עיתון היתולי ומקריא בליל שבת. ליהודה היו עוד תוכניות, אך רבות נגנזו כי בינתיים פרצו המאורעות ויהודה נשלח כשליח מטעם התנועה לארגנטינה. זכורני כי היה זה במסיבת פורים האחרונה בה נקרא יהודה לתנועה ונאמר לו שעליו להתכונן לנסיעה. המצב בארץ היה כבר מתוח, הערבים התקיפו מכוניות "אגד" בדרך לירושלים והישוב כולו התכונן למערכה הצבאית. ברור היה לנו שזו היא המסיבה האחרונה, לאחר שלמספר חברים בינינו היו כבר צווי התייצבות. למסיבה זו הביא יהודה את חברו שינגן על כינור ואת אחותו שניגנה על הפסנתר שעמד באולם ששימש גם קונסרבטוריון. אני הקראתי קטע שכתבתי בקשר לחג הפורים ובירכתי את יהודה בשם כל החברים לרגל יציאתו בשליחות התנועה. יהודה קם מהכיסא כולו נרגש והשיב ברכה לכל החברים. "אני מצטער מאוד על שנשללת ממני הזכות הגדולה להשתתף במערכה גורלית זו של הקמת המדינה. זו היא זכות גדולה שלא כל הדורות יזכו לכך ועליכם להיות מאושרים על שזכיתם לכך". אחרי המסיבה בא אלי יהודה עם פתק ביד וביקש לפרסם מודעה ב "הצופה" בזו הלשון: "חוג בחרות תורה ועבודה מברך את "נשיאה" לרגל צאתו לשליחות תנועתית חשובה". יהודה עצמו ניסח את נוסח המודעה שעוררה גל של צחוק לאחר שהתפרסמה למחרת בעיתון. במשך כחודש חודשים אחרי יציאתו של יהודה המשכנו להתאסף כרגיל ולערוך את מסיבותינו ולקיים את פעולותינו כרגיל. רק שמספר החברים בחוג פחת מפעם לפעם, אחרי שהתייצבנו לצבא.