אשתו של מאיר נפטרה בשעת הלידה ומאז היה חדרו ריק, היה זה בתוך דירה, חדר עם מרפסת וחצי מטבח ברחוב פרץ 43 בת"א. חזרתי למקווה, ארזתי את חפצי ולמחרת עזבתי את המוסד. באתי למאיר כדי לקבל מידו את המפתח של החדר. הוא עלה אתי לחדר והראה לי היכן להכניס את חפצי וכו'. לפני שעליתי לחדר אמר לי מאיר שעלי להימנע ככל האפשר לבוא במגע עם השכנים הגרים בשני החדרים הנותרים.
הדירה הייתה מורכבת משלושה חדרים, בשניים גרה משפחת גולדשמיט. בגלל הסיפורים הרבים ששמעתי על יחסה הבלתי הוגן של גב' גולדשמיט כלפי אשתו של מאיר ז"ל הצטברה בקרבי שנאה אליה. בימים הראשונים היתי עובר את הפרוזדור מבלי לברכם לשלום. הם היו מעונינים לרכוש את החדר כדי שיהיו השליטים היחידים של הדירה כולה. הם היו מעונינים להוציא מפי מה מתרחש סביב בעיה זו ולכן השתדלו לקשור איתי יחסים הדוקים.
בבואי פעם הביתה פגש אותי מר גולדשמיט. הוא עצר אותי ובקול חנפני אמר אליי "סלח לי, אולם כיצד אפשר להיכנס לדירה מבלי לומר אפילו שלום, ובעיקר שהנך נכנס לחדרך דרך דירתנו, ואין אנו יודעים אפילו מי אתה בכלל". אמרתי לו "יתכן והנך צודק מבחינה אנושית, אולם אינך יודע מה נאמר לפני בואי לכאן". "כל זאת אינו חשוב ואינו צריך להוות גורם לאי אמירת שלום". לאט לאט, מילה אחר מילה, התפתחה בינינו שיחה, ומאז היינו ביחסים טובים.
כעת התחילה סוגיית העבודה. שאלוני איזה מקצוע יש לי הרצון ללמוד. אני באמת לא ידעתי מה לענות משום שלא היתה לי נטייה מיוחדת לשום מקצוע. מה שכן הייתי מעוניין הוא לעבוד בבית מסחר, אבל לא העזתי לאמר זאת, כי קרוביי היו מסתכלים עלי בעין לא יפה, כי הם היו בדעה שכל זמן שהנני צעיר, עלי ללמוד מקצוע שאפשר בקלות להיות בזכותו עצמאי.
ליעקב היה חבר שהכירי אותי בשעת היותו עצור במחנה לטרון. הוא היה בעל בית-חרושת לארנקים ברחוב שנקין, 92. נסעתי עם יעקב לבחור זה. יעקב דיבר איתו ואמר לו שיש ברצוני ללמוד את המקצוע. הוא הסכים לקבלני, אולם ציין שבשלושת החודשים הראשונים, ארוויח 03 גרוש בלבד ליום. הסכמתי לשכר זה, וקבענו מועד להתחלת עבודתי. בתקופה זו חייתי אצל משפחתי, כך שסכום הכסף שקיבלתי, הספיק לי להוצאות אישיות, כגון קולנוע, וכד'. הרגשתי בעבודה הייתה כאדם חופשי שנידון ל-8 שעות ביום לבלות בבית סוהר. כשיצאתי מהעבודה וראיתי אנשים יושבים בבית הקפה, לבושים יפה, הייתה לי הרגשת נחיתות, והרגשתי את עצמי כמסכן. אולם לא הארכתי ימים בבית חרושת זה. כעבור 8 ימים בא קרוב שלי, חיים חלמר, שעבד בבית חרושת "לודז'יה" והיו לו קשרים במקצוע טריקוטז'. הוא הציע לי לעבור למקצוע זה, ושלח אותי למכרו, בעל בית חרושת לטריקו ברחוב מרכז מסחרי. הוא אמר לי לפנות בשמו לאדון סוחצ'יבסקי. באתי לבעל בית החרושת ואמרתי לו שבאתי בשמו של חלמר. הוא אמר לי לחכות רגעים ספורים. לאחר שהתפנה בא אלי ושאל מניין אני וכו'. אתה יכול להתקבל אצלי בתנאים אלה: שלושת החודשים הראשונים לא תרוויח מאומה, אולם אני מבטיחך שלאחר שלושה חודשים הנך בעל מקצוע מושלם. הסכמתי להצעתו ולמחרת באתי לעבודה.
כל הציוד בבית החרושת היה מורכב משתי מכונות סריגה, ופועל אחד שטיפל בשתי המכונות. תפקידי היה לעזור לפועל. הפועל היה יליד רומניה, אביו בעל בית קפה ברחוב בן יהודה. היחסים בין הפועל לבין מר סוחצ'בסקי לא היו טובים. למר סוחצ'בסקי היה ידוע שיש בדעת הפועל להגר לאוסטרליה, וכוונתו הייתה ללמדני כדי שאוכל למלא את מקומו.
כעבור חודש וחצי לאחר שהספקתי כבר ללמוד את הדברים האלמנטריים הדרושים לשם טיפול במכונות, הוא פיטר את הפועל, ואני עבדתי באופן עצמאי. למעשה לא הייתה זאת תורה רבה משום שמכונה אחת הייתה אוטומטית, והשנייה לא דרשה טיפול רב פרט לשימון והרמת החוטים כשנפלו מהמחטים. איני זוכר בדיוק כיצד זה קרה שרוב המחטים במכונה נשברו, ואז התפרץ בעל בית החרושת לחדר המכונות, והפנה כלפי מבט חד ומרוגז כאילו אני הוא האשם. באתי הביתה וסיפרתי לבני משפחתי אודות האירוע ואמרתי שאינני חוזר לעבוד למקום זה, ואחפש לי בית חרושת אחר.
כעת החל הסבל הבלתי משוער. משך שלושה חודשים הסתובבתי באפס מעשה. ביקרתי עשרות בתי-חרושת ומלאכה. לא עלה בידי לקבל עבודה. הייתי רגיל לקום בבוקר ולצאת לסיור יומי. בעוברי פעם ברחוב קטן ראיתי שלט "בית חרושת לארנקים", דפקתי על הדלת ונכנסתי. ניגשה אליי אישה לבושה יפה ובעלת הופעה נאה. שאלתיה בעברית אם אוכל להתקבל לעבודה. "שפרכן זי דויטש"?, שאלה אותי. כן, עניתי. באתי לשאול אם אוכל להתקבל כאן לעבוד כמתלמד? חכה רגע אשאל את בעל הבית. לפתע הופיע גבר בגיל 06 בערך, הסתכל עליי ושאל בגרמנית, מה רצוני? להתקבל לעבודה אמרתי. האם עבדת כבר במקצוע זה? לא אמרתי. אני מוכן להעסיק אותך כאן, אבל דע לך שכדי ללמוד מקצוע זה דרושות שנים אחדות. בהתחלה תוכל להרוויח 52 גרוש ליום ואחרי זמן מה תקבל תוספת. לאחר שנתתי את הסכמתי, הוא הוליך אותי לחדר קטן וצר, שבו עבדו שלושה פועלים. הוא הציג אותי לפני הפועלים ואמר זה הוא בית החרושת.
למחרת בשעה 8 הלכתי לעבודה. בעל בית החרושת היה יהודי ווינאי ונחשב לאחד המומחים הטובים בעולם. בין שלושה הפועלים היה בחור בשם משה, גם הוא ווינאי, הוא היה האחראי במקום. את המקצוע למד בבית חרושת זה. הפועל השני היה בחור ספרדי שדיבר רק עברית. השלישי בחור גרמני שעבד שנתיים במקצוע. היחסים בין בעל בית החרושת והפועלים היו בלתי ידידותיים. הפועלים התייחסו לבעל הבית ביחס לעגני ומזלזל, בעיקר הספרדי שלא ידע לדבר גרמנית, ולכן גם לא שררה הבנה ביניהם. מהבוקר עד הערב התלוצצנו על חשבון בעל הבית. הזלזול בכבודו הגיע לממדים כאלה שהפועלים לא מלאו את בקשתו ועשו את ההפך הגמור מרצונו. לאור המצב הזה החליט בעל הבית לסגור את בית החרושת כדי שבדרך זאת יוכל להתפטר מהפועלים. הפועל הספרדי היה מראה לבעל הבית סכין, והיה תמיד אומר "אם תנסה לפטרני אדקור הסכין בגבך".
בבואי מהעבודה הייתי מספר לקרוביי על הנעשה בבית החרושת. בשומעם זאת, אמרו לי שאין זה מקום בשבילי ומוטב שלא אאבד זמן ואחפש לי מקום אחר. כעת לאחר שבית החרושת נסגר, במילא לא הייתה לי ברירה אחרת מאשר לחפש עבודה אחרת ושוב היה עלי ללכת מבית חרושת אחד למשנהו. איני זוכר מי היה זה שבא לקרובי וסיפר להם שידוע לו על מסגריה המחפשת מתלמד ומוכנה כבר ביום הראשון לשלם, 09 גרוש ליום. שכר של 09 גרוש בזמנו היה שכר הגון. הלכתי למקום ברחוב מזרחי ב', ואמרתי לבעל המסגריה, יהודי בוכרי, שנודע לי שכאן יש מקום למתלמד. כן אמר לי, והראה לי את בית המלאכה. שאלתיו לתנאי העבודה, בהתחלה תקבל 90 גרוש ליום. הסכמתי מיד, ושאלתי מתי אוכל להתחיל בעבודה. אפילו מחר אמר לי. הלכתי הביתה כשבליבי שמחה. סוף סוף אחרי שלושה חודשים של התרוצצות מצאתי מקום עבודה, למרות שידעתי מראש שאין זו עבודה ההולמת אותי, ואין בדעתי להישאר במקצוע זה זמן רב.
ביום הראשון נתן לי בעל הבית להשגיח על מכונת ההשחזה. למחרת הלכתי אתו להתקין מגן ברזל בחלון של חנות מכולת.
הייתה זאת עבודה מפרכת. עבדתי כשעתיים כפוף, כשכאבים נוראים בגבי וכולי לבן כסיד. בגדי היו מלוכלכים כאילו שעבדתי בהם לפחות חודש ימים. אחרי עבודה זאת אמרתי שאיני ממשיך לעבוד כאן, זה אינו בשבילי. באתי לדודה וסיפרתי לה את זאת. היא מאוד התרגזה, כי חשבה שאיני רוצה לעבוד אחרי שהספקתי כבר לעבוד במקומות אחדים. כשבני דודים שלי רצו להתערב בדבר אמרה להם, על תתערבו, תנו לו לעשות כרצונו. בשומעי זאת קמתי מהכיסא, ובטריקת דלת יצאתי את הדירה.
במשך שבועיים ימים לא עליתי לדודתי פרט לביקורים חטופים בחנות כשהייתי נאלץ מדי פעם בפעם לשאול אם הגיע מכתב עבורי. כסף בכיסי לא היה, פרט לפרוטות אחדות, ולכן הייתה הדודה משוכנעת שבסופו של דבר אהיה מוכרח לשוב אליה. לדודי בחדרה לא סיפרתי דבר עד היום הזה.
בינתיים התקרב חג הפסח. לא ידעתי מה לעשות. לעלות לדודה ולבקש סליחה, לא הייתי מסוגל מפאת כבודי. החלטתי להיות בליל הסדר במקווה ישראל. אם כי הדבר לא היה לי נעים ביותר לאחר שלכולם במקווה היה ידוע שאני מתאכסן אצל קרובי וכאן פתאום לליל הסדר באתי למקווה. אבל מה לעשות, לא הייתה לי ברירה ולכן העדפתי לנסוע למקווה מאשר לשהות אצל הדודה. ישבתי במקווה אבל מחשבותיי היו בתל אביב וחבריי הרגישו שדבר מה אינו כשורה אצלי. הייתי מאוד מרוגז ועצבני, ולא ראיתי שום פתרון. למחרת הסדר נסעתי לת"א ועליתי לחדרו של מאיר. גברת בייטל שהיא ידידתם של קרוביי ראתה אותי דרך המרפסת וביקשה ממני לסור אליה. היא כבר שמעה על הברוגז הקיים בינינו. קרוביי רצו להקדים רפואה למכה ולכן ספרו לה על העניין. היא אמרה לי שלא אשחק בברוגז וכי הם רק את טובתי מבקשים, ומחובתי לעלות לדודה ולבקש סליחה. לאחר שנוכחה לדעת שלא אעשה זאת, שאלה אותי אם אני מסכים שהיא תדבר עם דודתי.
באותו ערב ישבתי אצל משפחת בייטל, ופתאום הופיעה דודתי. "נו, כעת הגיע הסוף לברוגז", אמרה גב' בייטל. "אין ברוגז בינינו" אמרה הדודה, "דלת דירתי תמיד פתוחה לפניו". למחרת עליתי לדודה לאכול ארוחת צהרים ומאז עד יום צאתי את הארץ הייתי אצלם כבן בית.