חזרה לתוכן העניינים

פרק כ"ג - אני חוזר ללימודים - תקופת מקווה ישראל

בינתיים חלפו מספר שבועות ללא תוצאה ממשית. דודי חיפש סידור מתאים עבורי. ואולם, חדרה היתה מושבה דלת תעשיה שרוב תושביה עסקו בחקלאות. לכן פנה דודי למשפחתי בתל אביב. הפינקלשטיינים היו בדעה שעלי להמשיך בלימודי היות והנני עדיין צעיר. הם היו מוכנים לשלם את מחצית הוצאות הלימודים ואת מחצית השניה דודי מחדרה. השאלה שהתעוררה הייתה לאיזה בית-ספר עלי להיכנס. מכרי, משפחת בילבסקי, יעצו לי ללמוד בביה"ס מקס פיין. הפינקלשטיינים ובעיקר יעקב לא ראו בעין יפה הצעה זו, כיוון שבית הספר מקס פיין היה שייך למפא"י, והם רצו שתהיה לי סביבה דתית.

בינתיים עלה רעיון במוחו של בן דודי משה שוורצברג לשלוח אותי לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". הוא, בתור מזכיר של הפועל המזרחי בחדרה, הכיר את מנהל הסקטור הדתי במקווה, ד"ר פ. רוזנבליט. קיבלתי ממשה מכתב לד"ר רוזנבליט, ועם מכתב זה פניתי למקווה. ד"ר רוזנבליט הסביר לי שאין בסמכותו לקבל תלמיד בלי שעליית הנוער תפנה אותו ל"מקווה". החלטתי לנסוע עם דודי לירושלים לעליית הנוער ולבקש להעביר אותי למקווה ישראל לסקטור הדתי. דודי ראה הצעה זו כהגיונית לא בגלל שרצה לראותני חקלאי, אלא בגלל הסביבה הדתית שתהיה לי במקווה ישראל והדרושה לי (לפי דעתו) לאחר שהתרחקתי ממנה במשך שנות המלחמה. דודי נסע איתי לירושלים ופנינו לעליית הנוער. כאן לא קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, היות ולא ראו בעין יפה שעזבתי את חניתה שהשתייכה למפא"י ועכשיו אני מבקש לצרפני לסקטור הדתי במקווה ישראל, המשתייך להפועל המזרחי.

אחרי דחייה ממושכת נתקבלתי סוף סוף למקווה ישראל. בגלל ידיעתי עברית צורפתי לכיתה ב' של מחזור י"ח שהיה כבר 8 חודשים במקווה. מדריכי היה ראובן פויערשטיין, חבר קיבוץ "מכורה". ראובן היה מדריך מסור מאין כמוהו. הוא היה מוכן לקום בחצות הלילה כדי לתת שיעור בגמרא אם תלמיד ביקש אותו לעשות כך. לראובן היה כינוי של "כלבויניק". כינוי זה צורף לו בגלל ידיעותיו המרובות. הוא היה בקיא בכל, החל בלימודי קודש וכלה במוסיקה קלאסית. ראובן אכן הגיע רחוק. הוא נהיה פרופסור באוניברסיטה שנים רבות לאחר מכן, וקנה לו שם כחוקר בעל מוניטין עולמי בחקר התפתחות הילד.

מסירותו של ראובן לא ידעה גבול. הוא הזניח את עצמו במידה כזאת שנאלץ היה לאחר שמחזור י"ח סיים את לימודיו לנסוע לשוויץ להתרפות ממחלת השחפת שבה חלה.

את ראובן פגשתי שוב בשנת 1591. זה היה כאשר הוא הגיע ארצה משוויץ לביקור קצר. אני עמדתי בתור לאוטובוס ברחוב שדרות רוטשילד. לפתע ניגש אליי יהודי בעל זקן וברכני לשלום. פקחתי את עיני, הסתכלתי עליו מבלי לדעת מי המברך אותי כך. לא זיהיתי אותו בגלל הזקן אותו גידל בזמן שהותו בשוויץ. לאחר שפרץ בצחוק זיהיתי שזהו ראובן פויערשטיין. שמחתנו הייתה גדולה לאחר שלא התראינו קרוב לשלוש שנים. הוא סיפר לי שהוא עומד כבר לשוב לשוויץ, שם הוא פעיל בתנועה.

מדריכי השני היה עקיבא קסטנבוים. אמנם עקיבא היה אחראי לכיתה ג' ואני הייתי בכיתה ב', אך הנהלת המחזור הייתה בידי עקיבא. הוא ריכז את תוכנית הלימודים וכו'. אותנו לימד עקיבא תנ"ך, המקצוע שהיה אהוב עליי ביותר במקווה ישראל. אהבתי לתנ"ך נבעה במידה רבה מכך שעקיבא הצטיין בהוראת התנ"ך וידע להסביר בטעם רב מאין כמוהו. עקיבא נחשב במקווה ישראל לידען גדול. מטבעו היה עקיבא אדם קשה ורגזן. פחד נפל על תלמיד שעקיבא הפנה רק את עיניו אליו בשעת השיעור. הוא היה נוהג להפסיק את השיעור ולצאת מהכיתה אם מישהו מבין התלמידים הפריע לו. הפסקת שיעורו נחשבה בעינינו כהפסד גדול כיוון שכולנו אהבנו את שיעור התנ"ך, וישבנו כמוקסמים. הוא ידע זאת ולכן השתמש בנשק זה כאמצעי להשתקת התלמידים.

המעבר למקווה ישראל היה קשה עבורי והרגשתי רע. ראשית, המעבר מחיים חופשיים לחיים דתיים עם הגבלות שנראו בעיניי כמחוסרי הגיון וטעם, הקשו עלי. בנוסף, בואי למקווה ישראל כבודד הוסיפה הרבה לאי שביעות רצוני, כיוון שרוב תלמידי המחזור הגיעו ביחד מחו"ל והכירו אחד את השני. המחזור היה מורכב מילדי פולין והונגריה. לו היה הדבר תלוי בי, אין ספק שהייתי עוזב לאחר חודש חודשיים. אולם צעד זה לא העזתי לעשות בגלל קרוביי שהיו כועסים עליי וחושבים אותי לבחור שאינו מוצא את מקומו. כך שלא נותרה לי ברירה אחרת מאשר להמשיך לחיות באי שביעות רצון. גם תוכנית הלימודים שהייתה מורכבת ברובה ממקצועות חקלאיים לא עניינה אותי, מאחר שהיה בדעתי להסתדר בעיר. בשיעורים החקלאיים לא הקשבתי ולא מצאתי בהם עניין. הייתי ברצון רב נעדר משיעורים אלה, אבל אי הופעתי לשיעורים הנ"ל הייתה מסכנת אותי בהרחקתי מבית הספר ואת זאת רציתי למנוע בכל מחיר. אינני יודע מה היא הסיבה אולם עובדה היא שבעקבות המלחמה לא הייתי קל תפיסה וכל לימוד דבר חדש דרש ממני מאמץ שכלי קשה. כך חישבתי ומניתי את החודשים שעליי עוד לשהות במקווה.

לעומת אדישותי ללימודים החקלאים מצאתי עניין רב בתנ"ך ובהיסטוריה ובמקצועות אלה אף קיבלתי ציונים טובים. במקווה למדנו חצי יום, ובמחצית השניה, (4 שעות) עבדנו. רוב העבודות היו בשטח פתוח. אני שהייתה זו השנה הראשונה שלי בארץ סבלתי איומות מהחום, בשעת עבודתנו בגן או בשדה, ולכן השתדלתי לקבל עבודה בפנים כמו חדר אוכל, יקב, וכד'. אולם, לפי תקנון בית הספר היה על כל תלמיד לעבוד בענפים חקלאים שונים כדי שיוכל להכיר ולרכוש לעצמו ניסיון בכל מקצוע שבחקלאות. בשנה השנייה אפשר היה כבר לבחור באחד המקצועות שבו רצה התלמיד להשתלב במיוחד.

בשבתות היינו מקבלים חופש, כלומר ניתנה לנו הרשות ללכת לתל אביב. בגלל היותנו דתיים נאלצים היינו ללכת ברגל לשם, ולא תמיד היה לנו הרצון ללכת 5 ק"מ בשמש הלוהטת. היו גם שבתות שאסור היה לעזוב את המוסד כיוון שהיה לנו שיעור בפרקי אבות וכדומה.

אני הייתי ידוע כמזיע ממדרגה ראשונה וסבלתי איומות מהחום. תמיד הייתי רטוב. בחדר האוכל איש לא רצה לשבת על ידי כיוון שידיי היו רטובות תמיד. ד"ר אופנבורג שהיה מורה להיסטוריה, נהג תמיד לאמר לי שעלי לעזוב את המוסד כי איני מתאים להיות חקלאי. כשפגשתי את ד"ר אופנבורג בירושלים בהיותי חייל, שאל אותי אם אני ממשיך להזיע כבמקווה?!

אם נזכרתי כבר בד"ר אופנבורג עלי לספר כאן על התמורה הגדולה שהרעידה את כל מכריו. ד"ר אופנבורג שנולד בגרמניה היה בעל תואר ד"ר לפילוסופיה. הוא נחשב לדתי ביותר מבין כל המדריכים במקווה. הוא היה חבר הפועל המזרחי. עם בואו ארצה היה חבר בקיבוץ "בארות יצחק", ולאחר שעזב את הקיבוץ נתמנה למנהל הסקטור הדתי במקווה.

זכורני כי בשעת שיעורו בהיסטוריה אמר פעם ד"ר אופנבורג מילים אלה: "אני מאמין שאם קורה דבר רע לי או למשפחתי כגון: מחלה או כדומה, הרי זה עונש מהשמים, ואני מתחיל לחפש את חטא". ד"ר אופנבורג לימד אותנו גם תורה. באחד משיעוריו, שאל תלמיד את ד"ר אופנבורג האם אינו סבור שיש להתאים את התורה לפי רוח הזמן. הוא ענה במילים אלה: "אני בדעה שהאנשים צריכים להתאים את עצמם לתורה ולא להפך, כי התורה תמיד אקטואלית ובכל תקופה אפשר היה ואפשר יהיה לחיות לפיה". אינני יודע בדיוק את סיבת התפטרותו ממנהל הסקטור הדתי במקווה ישראל. על כל פנים ידוע לי שהסיבה הייתה אי רצון לוותר בשאלה דתית לטובת הסקטור החופשי.

אחרי מלחמת השחרור נשלח ד"ר אופנבורג לגרמניה כשליח מטעם תנועת הפועל המזרחי. לעת שובו ארצה פרש הוא מהתנועה והצטרף למפלגת פועלי ארץ ישראל ומפי אחיו שמענו שהוא נהיה אדם חופשי לגמרי. כל מכריו ותלמידיו הרבים נדהמו כששמעו זאת, כי ד"ר אופנבורג נחשב לדתי ביותר מבין כל המדריכים. מוזר אף יותר הוא שאדם כמוהו, שינה את דעתו והשקפת עולמו בשנות ה-05 של חייו.

כחצי שנה לפני סיום הלימודים התחילו להתארגן "גרעינים", אחד קיבוצי והשני מושבי. שנאה נוצרה בין שני הגרעינים. תמיכת המדריכים הייתה בגרעין הקיבוצי שאותו ראו כמוצדק, לעומת זאת נחשב הגרעין המושבי בעיני המדריכים כדרך להשתמטות מהליכה לקיבוץ, שסופה להפוך את חבריו לתושבי ערים.

אני הייתי בין היחידים שלא הצטרפתי לשום גרעין. החיים שלנו, קרי: הבלתי מאורגנים, התחילו להיות קשים והסתכלו עלינו כעל פרזיטים "ובוני ת"א" בלבד.

בשלב זה התחלתי לחשוב ברצינות על עזיבת המוסד. באתי לבן דודי יעקב וסיפרתי לו שיש בדעתי לעזוב את בית הספר. הוא הופתע לשמוע שאיני רוצה לסיים את שנת הלימודים ולקבל תעודת גמר. לאחר שתארתי בפניו את מצבי הבלתי נעים שבו עליי לחיות עוד חודשים אחדים עד לסיום המחזור. הוא הבין אותי יפה ואמר לי, שאני יכול לעזוב מתי שארצה ולגור בינתיים בחדרו של מאיר שהיה פנוי.