חזרה לתוכן העניינים

פרק כ"ב - ביקור ראשון בחדרה ועזיבת הקיבוץ

סקרנותי להכיר את יתר בני המשפחה לא נתנה לי מנוח, והחלטתי למחרת לנסוע ללא כל דיחוי. הדודה נתנה לי לירה להוצאות הדרך. הכנתי את חפציי וירדתי לחנות להיפרד מכולם. משה, בן-דודי, אמר לי שכדאי לי לחכות עד השעה 71 ואז נוסע מכרו בעל מכונית משא לחדרה. הוא ייקח אותי אתו בחפץ לב. שמעתי להצעתו וחיכיתי. בשעה 71 הגיע המכר, התיישבתי על מכונית המסע ונסענו לחדרה. הנהג היה חדרתי והכיר היטב את דודי. הוא הביא אותי עד לביתו, וירד ממכוניתו כדי להיכנס לדודי, אולם איש לא היה בבית. "בוא איתי" אמר אלי. נסענו מרחק מה, והגענו לביתה של בת דודי. עלינו לקומה השנייה, הוא דפק על הדלת, ואישה צעירה נמוכה פתחה את הדלת. הבאתי לך בן דוד, אמר הנהג.. יהודית הייתה עסוקה עם בנה מרדכי שהיה אז בן שנה. לכן ביקשה אותי לחכות רגעים ספורים עד שתתפנה. בינתיים הגיעו הוריה, כלומר דודי ודודתי. היתה פגישה מרגשת. הלכנו לדירתם, אכלתי ארוחת ערב ונשכבתי לישון.

למחרת בבוקר הכרתי את בתם שרה ואת בעלה של יהודית, משה. שרה וויתרה על יום עבודה ונשארה בבית כדי לבלות איתי. אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לבקר את המושבה. שרה הביאה אותי לחנותם הנמצאת על יד השוק. שם נפגשתי בפעם הראשונה עם ערבים. בימי שהותי בחדרה שוחח איתי דודי, הוא דרש שאעזוב את הקיבוץ. דודי היה יהודי דתי, והוא הטיף לי: "אביך היה יהודי ירא שמיים, ואתה תחייה בקיבוץ חופשי, ותאכל טריפה?", וכיו"ב. דברים. אני כשלעצמי הייתי כבר מוכן להיענות לבקשתו, אך לא יכולתי לתאר לעצמי כיצד אוכל לבוא לקיבוץ להודיע שאני עוזב את הקיבוץ והולך העירה. ברגע שהעליתי מחשבה זו, ראיתי את עצמי עומד לפני חברי הקיבוץ ואומר דברים אלה: "אנו מבטיחים לעצמנו שלא נסור מן הדרך החלוצית". דודי ניסה להשפיע עלי בכל הדרכים שנראו בעיניו כאפשריות, ואשר עשויות לשכנע אותי לעזוב את הקיבוץ. הוא הבטיח לאפשר לי ללמוד בבית ספר מקצועי שאבחר כמתאים לי, ואני חזרתי רק על טענותיי שאין בי העוז והאומץ להודיע למדריכי ולחבריי שיש ברצוני לעזוב את הקיבוץ, כי נוסף להיותי הנואם בשעת קבלת הפנים שנערכה בבואנו לקבוצה, הייתי גם חבר בוועדת החברים. בעיני דודי היו טענותיי מחוסרות חשיבות וטעם.

נשארתי בחדרה יומיים וחזרתי לתל אביב. ימי החופש חלפו מהר. וכבר מוכרח הייתי לשוב לקבוצה. דודי נסע איתי לתל אביב כדי לדבר עם משפחתי אודותיי ולתכנן יחד את עתידי. נשארתי בתל -אביב רק יום אחד בלבד ושבתי לקיבוץ. לפני נסיעתי הבטחתי לדודי לדבר עם מדריכי משה ולספר לו שדודי דורש שאעזוב את הקיבוץ.

בשובי לקיבוץ היו כבר כל חבריי במקום. בערב ישבנו בחדר התרבות ושוחחנו על בילוי חופשתנו ועל הרושם שקיבלנו אודות חיי העיר בעקבות שמונת ימי החופשה שאותם בילינו בעיר. מתוך סיפוריהם של רוב החברים אפשר היה על נקלה להרגיש בתמורה שחלה בהשקפותיהם ויחסם לחיי הקיבוץ. האווירה בחברה התחילה להיות סוערת. לי היה ברור שבימים הקרובים נהיה עדים לעזיבתם של חברים אחדים. הערות ביקורתיות החלו להישמע ולהשפיע על האווירה. השאלה העיקרית הייתה, למי האומץ להודיע ראשון על רצונו לעזוב את הקיבוץ.

אני ביקשתי לדבר עם מדריכי משה. סיפרתי לו את כל השתלשלות העניינים. אמרתי גם שקרובי לוחצים עלי לעזוב את הקיבוץ. משה הופתע מאוד לשמוע זאת דווקא ממני כיוון שאותי חשב לעמוד התווך של הקבוצה. משה ביקשני לנמק את הסיבות שבגללם אני רוצה לעזוב. סיפרתי לו שאני נאלץ לעשות זאת בגלל קרובי. סיפרתי לו גם שקרובי הם אנשים אדוקים ואינם רואים בעין יפה את היותי בקיבוץ חופשי ואוכל טריפה. בשמעו זאת אמר לי משה שהוא מוכן לנסוע איתי לדודי לחדרה כדי לשכנע אותו שמבחינה דתית אין כל הצדקה לעזיבתי. וכך היה. הוא ניסה לשכנע את דודי שדווקא בקיבוץ תהיה לי אפשרות ללמוד יותר ולהכיר את ערכי היהדות. כמובן שדודי, שחי בארץ 16 שנה הכיר את חיי הקיבוץ, ידע מה לענות למשה ולנמק את טענותיו הדתיות כלפי הקיבוץ החופשי.

משה נוכח לדעת שלא יצליח לשנות את דעתו של דודי, ולכן ניסה להשפיע עלי בדרכים אחרות. מחדרה נסענו לחיפה כדי לשוב לקיבוץ. בחיפה הזמין אותי משה לבית קפה ואחרי כן לקולנוע. בשעה 00:71 נסענו לקבוצה. אחרי ארוחת הערב קרא לי משה לחדר התרבות. הוא ניסה שוב לשנות את דעתי. הוא אמר לי, "אני מאמין שלפניך קריירה גדולה והקיבוץ הוא שדה פעולה רחב. אני אשתדל שבמרוצת הזמן תוכל להיות נציגנו בחבר הקבוצות ואם יהיה צורך בשליח נשלח אותך לחו"ל". אני כמובן לא שיניתי את דעתי ואמרתי שהנני מחכה למכתב מדודי. יומיים לאחר שיחתי עם משה קיבלתי מדודי מכתב לבוא לחדרה בהזדמנות הראשונה. את המכתב הראיתי למשה. הוא נאנח ואמר, "אם זה רצונך לא אעמוד בדרכך, אתה יכול מחר בבוקר לנסוע עם המכונית הנוסעת לחיפה".

החברה כולה באה לחדרי כדי להיפרד ממני. הנאמנים לחיי הקיבוץ הסתכלו עליי כעל בוגד ואדם היוצא לתרבות רעה. לעומת זאת, אלה שהיה בדעתם לעזוב את הקיבוץ, שמחו. כעת ראו כבר שלפניהם דרך סלולה. הודעתי על עזיבתי, הכתה גלים בין וותיקי הקיבוץ. אחדים, שלא הכירוני, באו לחדר כדי לראותי ואלה ששמעו את נאומי ביום שהגענו לקבוצה לא רצו להאמין שדווקא אני שדיברתי גבוהה גבוהה, הנני הראשון לעזוב. למחרת בבוקר התיישבתי במכונית של חברת "השחר" שנסעה לחיפה. הרגשתי במכונית הייתה בלתי נעימה בגלל מספר חברי הקבוצה שישבו על ידי וידעו שעזבתי את הקיבוץ. התביישתי להסתכל בפניהם.

אחרי הצהרים הגעתי לחדרה. לדודי היו שני חדרים גדולים ועוד חצי חדר. אני ישנתי בחצי החדר על מיטה מתקפלת. כבר למחרת נסעתי לימים אחדים לתל אביב. בתל אביב לא הרגשתי טוב, כי אצל קרוביי היו כולם עסוקים במשך כל היום, ומכרים בעיר לא היו לי. בחדרה לעומת זאת הייתה יהודית בבית ושרה הייתה חוזרת בשעה 71 מהעבודה. בערב הייתי יוצא עם שרה לקולנוע וכו'. שרה אהבה אותי מאוד, והתייחסה אלי כאל אח. במשך היום ישבתי בחנותו של דודי, למדתי עברית ועזרתי לו קצת בחנות.

זכורני כי באחד הימים, כשהשעה הייתה מוקדמת ואני שכבתי עוד במיטה (בכלל בזמנו הרביתי לישון בגלל חולשתי אחרי המחנות), נכנסה לחדרי דודתי והעירה אותי. "שני חברים מחכים לך בחוץ", אמרה אלי. לבשתי מכנסיים וחולצה, ובעיניים עצומות למחצה יצאתי לראות מי הם חבריי? היו אלה שני מכרי מאיטליה, מרדכי וחיים. הם הגיעו ארצה חודשים מספר לפני והיו בקיבוץ חולתה. כשהיו בתל אביב בבילוי חופשתם נודע להם שעזבתי את הקיבוץ ומטרת בואם אליי היתה לשכנע אותי לשוב ל"דרך הנכונה" שממנה סרתי תחת השפעת קרובי. כמובן שניסיונם לא עלה יפה. כעבור שלושה חודשים פגשתי את כל החבורה מחולתה בתל אביב, ביניהם מרדכי וחיים.