חזרה לתוכן העניינים

פרק כ"א - ביקור ראשון בתל-אביב: אני מגלה קרובי משפחה

למחרת בבוקר אחרי ארוחת הבוקר התכוננו כולם לנסוע לחופש. אני, שלא ידעתי שיש לי קרובים בארץ, לא התכוונתי לנסוע, אולם בראותי שכולם נוסעים ויהיה עלי להישאר כאן בודד במשך שמונה ימים, החלטתי לבקר את משפחת בילבסקי ולראות את תל אביב שאודותיה שמעתי כה הרבה עוד בהיותנו בבית.

פניתי לאחד החברים שאליו הגיע קרוב מתל אביב, ושאלתיו לרחוב יהודה הלוי. "סע אחרי ואראה לך היכן עליך ללכת", השיב לי. לקחתי כרטיסי נסיעה וסכום כסף שניתן לכל אחד ונסעתי לתל אביב. קרובו של חברי שמעון הביא אותי עד לשער הבית. קרוביו של חברי גרו ברחוב מאז"ה, פינת יהודה הלוי. אני לא העזתי להיכנס למשפחת בילבסקי שכן חשבתי לעצמי, שבעצם הם אינם קשורים אלי במאומה. חככתי בדעתי, להיכנס, לא להיכנס. עמדתי כבר לפני הדלת וירדתי בחזרה לרחוב ושוב הרהרתי. לבסוף נזכרתי שחברי אהרון שפירא נמצא אצל קרוביו ברחוב מאז"ה. עליתי לאהרון וסיפרתי לו שלא העזתי לבקר את מכרי. דודתו ששמעה זאת אמרה אלי שהנני טיפש, שכן מי זה לא ישמח להיפגש עם מכרים מלפני המלחמה. שוכנעתי על ידה וחזרתי לרחוב יהודה הלוי. ושוב כמקודם, כשהגעתי לפני שער הבית נעמדתי כדי לחשוב אם אכן אתקבל בסבר פנים יפות.

תוך כדי עמידתי שומע אני פתאום, "יולק" "יולק". הסתובבתי לראות מי זה קורא לי. הייתה זאת עליזה בילבסקי (כלתו לשעבר של אחי). "בוא, עלה לחדר", אמרה אלי.

עליזה שאלה אותי האם קיבלתי איזה מכתב בזמן האחרון משלמה. "משלמה", שאלתי? "כן משלמה. הרי אני קיבלתי לפני זמן מה מכתב ממנו, הוא נמצא בגרמניה, בברגן-בלזן". בטרם הספקתי לתפוס את פשר דבריה, המשיכה היא לשאול אותי אודות אחיותיי, טובה וחנה. "הרי הן חיות בשבדיה" אמרה אלי. את שמחתי ברגע זה והרגשתי איני מסוגל לתאר. הייתי מוכה תימהון. "מניין לך כל הידיעות הללו?" שאלתי, "מהדודה שלך" אמרה לי. "מדודתי? איזו דודה יש לי?" "אחות אביך. האם לא ידוע לך שיש לך בארץ שתי דודות?" "לא!" עניתי. "הרי הפינקלשטיינים נסעו הבוקר לחניתה כדי להביא אותך לתל אביב."

הייתי מוכה תימהון ממש מרוב שמחה. "מניין הם ידעו על בואי ארצה?" שאלתיה. "אני קראתי במדור לחיפוש קרובים שהסוכנות הוציאה את השם יואל רייך. מיד עליתי לדודתך פינקלשטיין ואמרתי שזה בטח בן אחיה." דודתי שהייתה אז כבר 41 שנה בארץ לא זכרה שלאחיה היה גם בן בשם יואל, רק לאחר זמן נזכרה שהצעיר (כלומר אנוכי) שמו יואל.

בעלה של עליזה הביא אותי מיד לחנות של דודי ברחוב דרך פתח תקווה 6. בדרך לחנות אמר לי אליעזר שקרובי עשירים מאוד, וגם דתיים מאד ומן הראוי היה שאחבוש כובע לפני היכנסי אליהם. היות וכובע לא היה לי וכסף לקנות כובע גם כן לא היה לי נכנסתי בלי כובע. בחנות פגשתי את דודי ז"ל, יהודי בגיל 07 בעל זקן שיבה, ובנו מאיר. את מאיר הכרתי משום שביקר בשנת 9391 בפולין ולפני שובו ארצה ביקר אותנו. את יתר בני המשפחה לא הכרתי.

השעה הייתה 31 והם עמדו לנעול את החנות ולעלות לארוחת צהרים, ולכן ביקשוני לחכות רגעים מספר. לאחר הליכה של חמישה רגעים הגענו לדירתם ברחוב מקווה ישראל 3. הדודה שפתחה את הדלת נפלה על צווארי ופרצה בבכי. התיישבתי על יד השולחן לאכול ארוחת צהרים. הדוד הביא לי כיפה לכיסוי הראש ושאל אותי אם יש לי תפילין. כששמע שאין לי תפילין נדהם ממש. מחר נלך להזמין זוג תפילין. הדודה, כל פעם שנכנסה לחדר מהמטבח פרצה בבכי. אחרי הצהרים הופיעו כל הבנים ושתי בנות דודי. כעת כבר הכרתי את כולם. הייתי סקרן להכיר גם את הדודה השנייה שגרה בחדרה. אלי, הבן הצעיר לא הסכים שאסע כבר למחרת לחדרה, ולקח אותי בערב העירה כדי לראות את שפת הים, ומשם הלכנו ל"הבימה".