חזרה לתוכן העניינים

פרק י"ח - בהכשרה במחנה מצ'ינטו

עוד לפני עלייתי ארצה שהיתי בטרביזיו חודש ימים, עד שהגיעה פקודה שהבריגדה עוברת לגרמניה. קליסקי בשמעו זאת למרות שיכול היה לקחת אותי לגרמניה הציע לי להיכנס למחנה פליטים ומשם להישלח לאחת ההכשרות. ע"י טברביזיו היו מחנות פליטים רבים שהבריגדה הביאה אותם מאוסטריה ומפולין. שיירות של מכוניות עם פליטים היו מגיעות בלילות למחנות אלה ומכאן נשלחים הפליטים לעשרות הכשרות שהוקמו בכל רחבי איטליה.

קליסקי קיבל מכונית כדי להסיע אותי למחנה. משם נשלחתי למילנו לרחוב וויא אוניוני 5, בית זה שימש מרכז הגולה. סמוך למילנו הוקמו ע"י מרכז הגולה הכשרות רבות. מנהל מרכז הגולה היה בחור ירושלמי בשם נחמן. לוויא אוניוני 5 היו באים יהודים מכל רחבי תבל. בבית זה ביליתי רק שלושה ימים ונשלחתי להכשרת מצ'ינטו. כל יהודי שהגיע למרכז הגולה קיבל תעודת פליט. מוסדות סעד איטלקים ביניהם גם "איירו" תמכו בפליטים ע"י מתן מזון וסכום כסף של שלושת אלפים לירטות איטלקיות לחודש. יהודים רבים ניצלו את הדבר, זייפו תעודות וע"י כך קיבלו תמיכה במוסדות רבים.

מצ'ינטו הייתה עיירה קטנה במרחק של 03 ק"מ ממילנו. ההכשרה הייתה במרחק של 5 ק"מ מהעיירה. את מקום ההכשרה קיבל מרכז הגולה מפריץ איטלקי עשיר. זו הייתה מן חווה חקלאית שהשתרעה לאורך של קילומטרים אחדים. ע"י החווה היה זורם נהר. בתים אחדים ניזוקו מההפצצות בזמן המלחמה.

בבואי להכשרה היו שם כבר כ-06 אנשים, רובם בחורים צעירים. אני צורפתי לכיתת הילדים. שני מדריכים היו לנו. שניהם היו חיילים מהיחידה שחנתה במילנו. אחד המדריכים היה מושביץ, עובד ב"סולל בונה", והשני ארצי, חבר משק כפר גלעדי. למעשה כל עבודתנו בהכשרה התבטאה בשרות עצמי, כגון בישול במטבח, ניקוי חדרים ותיקון הבתים שניזוקו. אנו הילדים למדנו חצי יום עברית וחשבון. בערבים היו המדריכים משוחחים ומספרים על חיי הארץ ובעיותיה. פעמיים בשבוע היה מגיע חייל שלימד אותנו שירים ארץ ישראליים. לנו הילדים היו כאן חיים מצויינים. לרשותנו עמד מגרש כדור רגל וכל יתר מתקני הספורט. בערבים היינו יוצאים לכביש ונוסעים ב"טרמפ" לקולנוע. אחרי ההצגה היינו מתאספים במקום קבוע וחוזרים ברגל בלווי שירה.

במצ'ינטו היו גם המחסנים המרכזיים של "ההגנה". בלילות היו שיירות של מכוניות צבאיות מגיעות עם מטען של נשק ותחמושת וכו'.

בינתיים התחילה להתארגן עליה ב'. בשעתו היו כל האוניות מפליגות מבארי. בהכשרה היה כבר ידוע שבזמן הקרוב ביותר תצא קבוצה ראשונה לבארי כדי לעלות ארצה. כמובן שכל אחד רצה להיות בין הראשונים. הילדים היו הראשונים שיסדו את ההכשרה ולכן תבעו גם להיות הראשונים לעליה. ואולם ההנהגה העדיפה לשלוח פליטים מבוגרים לנסיעה המסוכנת. מה עשה המדריך? ימים מספר לפני קביעת המועמדים לעליה שלח את כל הילדים לבית ילדים שבמרוצת הזמן נהיה אחד המפורסמים באיטליה - "בית סלבינו", בהדרכתו של משה זעירי חבר קבוצת שילער. אני סרבתי לנסוע והמדריך הסכים להשאירני במקום.

כשהתקרבו ימי הנסיעה היו חיילים יהודים, שנשלחו במיוחד "מההגנה" למצ'ינטו, מכינים את המועמדים לנסיעה. הם ערכו כל מיני תרגילים. היו מעירים אותם בלילות וקוראים לכל אחד לחוד לחקירה. שם היו שואלים: "מניין אתה?" "היכן מקום ההכשרה?" "מי היה המדריך שלך?" וכדומה. גם מסעות היו עורכים. בלילות היו מעירים את האנשים ע"י פעמון. כולם היו מתאספים בחצר ומסתדרים בחמישיות. מפקד הנקודה שבשעתו היה מאירסון (שימש בזמן מלחמת השחרור כסגנו של "גבעתי") היה נותן פקודה לחזור לחדרים וכעבור 01 שניות להופיע עם תרמיל, שהיה כבר מוכן מראש, ויוצאים למסע של שעה-שעתיים.

לאחר שהקבוצה הראשונה יצאה לבארי, הגיעו להכשרה אנשים חדשים. אני נשארתי יחיד מהותיקים והרגשתי עצמי בכי רע. לא מצאתי לי מקום והתגעגעתי לחבריי שאתם התיידדתי לאחר חודשיים של חיים משותפים. פניתי למדריך ושאלתיו מה דעתו שחבריי יחזרו להכשרה. הוא לא נתן את הסכמתו, כי שובם היה בניגוד להחלטת מרכז הגולה, אבל גם לא נתן תשובה שלילית. אני בראותי שהמדריך אינו מגלה התנגדות מוחלטת, החלטתי לנסוע אליהם ולהשפיע עליהם שיחזרו.

לפליטים הנסיעה ברכבת הייתה חינם ללא תשלום. כדי להגיע לבית הילדים צריך הייתי לנסוע כמעט חצי יום ואחרי כן רק להמשיך ברגל כשעה בהרים. אלי הצטרפה בחורה בשם צביה. לפנות ערב הגענו למקום חפצנו, עייפים מהדרך. אספתי את כל חבריי וסיפרתי להם על השיחה שהייתה לי עם מושביץ בקשר לחזרתם להכשרה. הם, שהרגישו את עצמם כאן לא בנוח כמו בהכשרה, הסכימו מיד להצעתי ונכנסו למזכירות כדי להודיע למדריך משה זעירי שמחר חוזרים כל אלה שהגיעו מהכשרת מצ'ינטו. בשביל משה זעירי הייתה זאת מהלומה קשה כי בכל המוסד היו אז רק 04 ילדים, וכפי שהפתגם אומר: "מזון לאחד מספיק כדי להרעיל גם את האחרים". משה זעירי קרא לי למזכירות וניסה לשכנע אותי להישאר כאן. אני כמובן שלא הסכמתי ולמחרת בבוקר יצאנו 15 צעירים כל אחד עם תרמיל על גבו לתחנת הרכבת.

קיבלנו קרון מיוחד ללא תשלום. כשהגענו לעיר ברגמו ביקש המבקר ששניים מאיתנו יעלו למנהל התחנה. אני וחברי עלינו למנהל התחנה. הוא שוחח איתנו ושאל פרטים אודותינו. לבסוף ביקש שנחתום את שמותינו בשם יתר 13 הנוסעים כדי שיוכל לקבל את הכסף "מאיירו".

כשהגענו לפנות ערב להכשרה ומושביץ ראה את כל החבורה חשכו עיניו. מה יאמר מרכז הגולה? כבר למחרת נודע למרכז הגולה שעזבנו את מוסד הילדים. נשלחה פקודה למושביץ להחזיר תוך יומיים שלושה את כולנו. בינתיים קיבל מרכז הגולה בעזרת יהודי אמריקני ששירת בצבא אמריקני באיטליה בית ששמו שצ'יעסופולו. בית זה שימש לפני המלחמה מקום הבראה ונופש לילדים שהוריהם השתייכו למפלגה הפאשיסטית. הבית היה בנוי על הר גבוה. אלף מאתיים מטר. נוף נהדר. העיר הקרובה ביותר הייתה ברגמו. מוסוליני עצמו ביקר כאן ושמותיהם של כל המתנדבים הפאשיסטים היו חרותים על מצבה גדולה שהוקמה באמצע החצר ועליה תורן שהניף דגל. הבית היה מצוייד בכל. מטבח, כלים, בריכת שחיה, אולם התעמלות, אולם ריקודים, פסנתר, גן נהדר שרק בסרטים אפשר לראות מין יופי שכזה. מושציץ שמע שהשיגו מקום כה נהדר לא היסס אפילו רגע והזמין מכונית כדי שתעביר את כולנו למוסד החדש.

משה זעירי לא יכול היה לשכוח מה שאני עוללתי לו בהוציאי את כל החבורה כי לאחר שחבריי עזבו את המוסד התחילה תסיסה בין יתר הילדים וגם הם דרשו שיעבירו אותם. על כן היו יחסי עם משה בלתי ידידותיים.

במרוצת הזמן הגיעו למוסד ילדים נוספים ומספר הילדים במוסד היה כבר מאתיים וחמישים. כאן קיבלנו הכשרה לקראת החיים בארץ. מרצים היו מבקרים לעיתים קרובות ומרצים לנו על כל מיני בעיות אקטואליות. משה זעירי היה מדריך מוכשר ומחונן בכשרונות רבים. הוא חילק אותנו לכיתות לפי הגיל וידיעת העברית. הוא ארגן מקהלה ולימד שירים ישראלים רבים.

באחד הימים שהייתי במילנו פגשתי בחור מלודז'. תוך כדי שיחתנו נודע לי מפיו שאחי ישראל חי. עד אז לא ידעתי על קיומו. בשובי למוסד החלה לנקר במוחי מחשבה לנסוע לפולין כדי לפגוש את אחי. גם חברי חיים לופטמן ששמע על קיום משפחתו הצטרף לתכניתי. ספרנו את זאת למשה זעירי, הוא התייחס לספור זה בחשדנות רבה כי חשב שאנו רוצים לעזוב את המוסד כדי להצטרף למעגל הסוחרים והספסרים שצצו בזמנו כפטריות אחרי הגשם. איני זוכר מה בדיוק הייתה הסיבה, על כל פנים באותו יום שעזבנו את המוסד, לפנות ערב כבר שבנו למוסד. משה זעירי ששמר טינה אלי עוד מהמקרה הראשון קיבל כעת חומר חדש כדי לכעוס ולהתייחס אלי ביחס בלתי הוגן.