כחודש לפני סיום המלחמה הגיע טרנספורט אסירים ממחנה ששמו היה מיעלק. בין הבאים היו מכרים רבים שלי מאושוויץ. לפני שיצאו את המחנה ניתן להם צידה לדרך והמחסנים של המטבח הורקו על ידם. כך שבבואם למחנה שלנו היה להם מלאי מספיק של מזון. כבכל מחנה גם אצלנו בראש ובראשונה היו צריכים לעבור מקלחת. בתור אסירים וותיקים ובעלי ניסיון ידעו, שמהמקלחת ייצאו בידים ריקות, כי את הכל היו גוזלים מהם. בית החולים היה מול המקלחת ולכן הייתה לי האפשרות לבוא במגע ולשוחח עם הבאים. רבים ממכרי נתנו לי לחם ונקניק כדי שאלו לא יפלו לידי הגויים. הצלחתי להסתיר את מזונם של רבים ולאחר שיצאו את המקלחת לקחו אותו אתם לצריף. הנקניק שקבלתי היה בלתי טרי ואולי גם בלתי ראוי לאכילה אבל בגלל היותי רעב לחתיכת נקניק שכבר חודשים לא ראיתי לא שמתי לב לכל הגורמים המוצדקים כדי לא לאכול אותו.
יומיים שלושה אחרי כן הרגשתי את עצמי רע. מדדתי את החום והיה לי אז 93. חשבתי אולי זאת הצטננות. נשכבתי במיטה ולאחר יומיים החום ירד. הבלוקעלטעסטער שמע שאין לי חום יותר וציווה עלי לקום מהמיטה. למחרת בבוקר כבר עמדתי במיפקד בוקר, שהתקיים בחוץ. לפנות ערב קיבלתי שוב חום גבוה, נשכבתי במיטה וקמתי רק לאחר שלושה חודשים.
בימים הראשונים של מחלתי לא ידעו הרופאים לקבוע דיאגנוזה, רק ביום העשירי למחלתי קבעו שיש לי טיפוס. במשך 41 יום לא בא לפי שום אוכל פרט לקפה קר ומר. מזל היה שעבדתי בבית החולים והכרתי את רוב הרופאים. הם השיגו למעני זריקות לחיזוק, דבר שהציל אותי כי ירידתי במשקל הייתה כה מהירה ומבהילה שלא היה כבר בכוחי לרדת לבית השימוש.
ב-31 במאי 5491 בא אלי הרמן וסיפר שהלאגערעלטעסטר נקרא למפקד המחנה ונדרש לאסוף את כל האסירים. מפקד המחנה נימק את דבריו בכך שהאמריקנים מתקרבים למחנה והגרמנים החליטו להתנגד בכל עוז. כך שלטובת האסירים ולבטחונם הוא מציע להביא את האסירים לתוך המערות שבהרים. הלאגערעלטעסטר שהיה גם כן אסיר ידע מה זוממים הרוצחים הנאצים לעשות, וראה שימי המלחמה ספורים. מצא עוז ברוחו וענה בחוצפה שהוא מדבר בשם כל האסירים. "אנו שהיינו כאן שנים בתנאים איומים לא מפחדים מרעם התותחים והסכנות שמפקד המחנה מצביע עליהם ובוחרים להמשיך לשבת כאן מאשר במערות".
ב-5 במאי כשאסירי המחנה התעוררו משנתם ראו שבמקום חיילי S.S. ששמרו עד כה על המחנה, עומדים ציביליסטים עם רובים בידיהם. האסירים הספרדים הניפו על גג הקרמטוריום דגל לבן. מפקד בית החולים שהצטיין באכזריותו נתפס ע"י אסירים בשעה שניסה לברוח מהמחנה. הם חתכו את צווארו בסכין ובמצב של גסיסה הוכנס לתוך התנור ואחריו עוזרו.
ה-6 במאי שימש יום של נקם במחנה. עשרות מפקדים רוצחים ומתעללים נרצחו ביום זה בידי אסירים שציפו ליום הנקם.
ב-51 במאי בשעות הבוקר נשמעו המשוריינים הראשונים של האמריקנים. את קבלת הפנים והשמחה ששררה במחנה איני מסוגל לתאר. בנוסף לכך יש לזכור ששכבתי במיטה במצב קשה. כשהחייל הראשון נכנס לקרמטוריום וראה מאות גופות מוטלות אחת על השניה הוציא את אקדחו וירה באויר ברוב רוגז. הבריאים שבין האסירים הסתערו על המטבח ורוקנו את מחסן המזון. למחרת, כלומר ב-61 במאי נפתחו שערי המחנה. המטבח הועבר תחת פיקוחם של האמריקנים.
בימים הראשונים לאחר השחרור נתנו לנו רק מרק צח בלי תוכן ונתנו ביסקוויטים. אנו רגזנו על שלא נותנים לנו מספיק אוכל. הרי זו השעה שקיווינו לה, היינו אומרים, וכעת מגבילים את מנות האוכל? אחרי כן התברר שהגבלת האוכל בימים הראשונים אחרי השחרור הציל מאות אסירים. האסירים שהיה בכוחם להתנועע חדרו לעיר הקרובה ושדדו מכל שבא לידיהם. רבים מאלה שהתנפלו על האוכל כזאבים רעבים ואכלו ללא הגבלה מתו.
לאחר כחמישה ימים הועברתי יחד עם קבוצת חולים לבית חולים עירוני במרחק כ-05 ק"מ מהמחנה. בית החולים היה תחת פיקוחם של האמריקנים, ואילו הרופאים ויתר העובדים היו אוסטרים. מצבי היה קשה, החום הגבוה לא ירד במשך כל ימי המחלה, בלילות לא ישנתי והגרוע מכל היה מצבי הנפשי הירוד. דיכאה אותי המחשבה שדווקא כעת לאחר שהצלחתי להיחלץ מכל המחנות והגטו ואחרי חמש שנות סבל עלי להוציא כאן את נשמתי מבלי לזכות לראות את בני משפחתי שנותרו בחיים. למרות שאז עוד לא ידעתי על קיומם של אחי ואחיותיי הייתה לי הרגשה וביטחון שמישהו מהם בטח נשאר בחיים. ימים ולילות לא חדלתי לבכות.
זכורני שבאחד הימים נקראו כל החולים לצילום רנטגן, אני הייתי כה חלש שלא היה בכוחי לעלות לקומה הראשונה ואחד העובדים נשא אותי על ידיו. משקלי היה 83 ק"ג, רזה כמקל! לאט לאט הבראתי.
שיטת הצנע והגבלת האוכל הונהגה גם כן בבית החולים ואנו התמרמרנו על כך, ויום יום התייצבה משלחת חולים לפני מנהל בית החולים וביקשה להגדיל את מנות המזון. מנהל בית החולים אמר שקיבל פקודה מהממונה עליו שהיה קצין אמריקני לא לתת מנות גדולות יותר כי אסור לנו בבת אחת לאכול יתר על המידה. מה עשינו אנו היינו יוצאים דרך "בורמה" העירה ומבקשים אוכל אצל תושבי העיר. כך הפכנו לפושטי יד, כבר אחרי המלחמה.
מקרה מעניין קרה לי בעיר זו. בלכתי ברחוב שקט בפיז'מה של בית החולים (התלבושת היחידה שהייתה לנו) גבר ואשה עברו על פני והביטו עלי במבט של רחמנות. האשה אמרה לגבר: "תסתכל! ילד כה צעיר גם כן היה כלוא במחנה". הם ניגשו אלי ושאלוני האם אני זקוק לדבר מה? כן אמרתי, לקצת מזון. בוא איתנו הביתה ותקבל דבר מה. בדרך לביתם שוחחנו על תקופת המלחמה. הם אמרו שגם להם היה קשה וכן לבסוף שאלוני מניין אני? מפולין אמרתי. בקשוני שאספר להם איך היה במחנה הריכוז ואל איזה אסירים היה יחסם של הגרמנים אכזרי ביותר. "ליהודים", אמרתי. -"ליהודים, זה מובן, הם לא שווים שיתייחסו אליהם טוב. שמעתי גם מפי אסירים רבים שאת היהודים רדפו באכזריות רבה אבל אין דבר! עם זה אינו שווה יחס טוב יותר". אני שתקתי ולא עניתי מאומה, חשבתי רק בליבי הטוב שבגויים תהרוג.
לאחר שביליתי כחצי שעה בביתם ולאחר גילוי דעתם על היהודים לא יכולתי להישאר יותר ואמרתי שעלי לחזור לבית החולים. אשתו נכנסה למטבח, ארזה חבילת מזון שהספיקה לי מביתם ועד לבית החולים. הייתי כה רעב שלא יכולתי להתאפק וגם מרוב סקרנות פתחתי את החבילה כדי לראות מה יש בה, כשראיתי עוגות בתוכה, לא יכולתי כבר להתאפק ואכלתי אותם בדרך. לפני צאתי את ביתם בקשוני לא לספר בין החולים היכן קיבלתי את זאת, אחרת הדלת לא תנעל כאן, אמרו אלי. הבטחתי לא לספר.