מתחנת הרכבת הלכנו כשעה עד שהגענו למחנה שהיה מוקף חומה גבוהה ונראה היה כמבצר. בכניסה למחנה התנוססה כתובת, "קונצנטרציונס לאגער מטהאוזען". השעה הייתה 91. קיווינו שכעת נוכל קצת לנוח לאחר דרך כה מעייפת. את פנינו קיבל מפקד המחנה, קצין גבוה. הוא עבר בין שורותינו ושאל כל אחד, מי אתה? אחרי כן קרא למפקד הטרנספורט ושאל למספר היהודים שבטרנספורט זה. כבכל מחנה גם כאן ראשית מוכרחים היינו לעבור מקלחת. באותה תקופה הובאו למטהאוזען אסירים רבים ממחנות שהרוסים והאמריקנים התקרבו אליהם. שעות לפני בואנו הגיע טרנספורט של אסירים ואנו נאלצנו לחכות בחוץ לפני המקלחת עד שאחרון האסירים ייצא. הקבוצה הראשונה נכנסה רק בשעה 21 בלילה. לפני הכניסה עמדו שוטרי המחנה ששמרו על הסדר. רבים מהאסירים מסרו לשוטרים שעונים ודברי ערך אחרים כדי להיות בין הראשונים במקלחת. אני והרמן היינו בין המאושרים שנכנסו ראשונים. רוב האנשים חיכו בחוץ כל הלילה ואחדים גם למחרת.
במקלחת עמד קצין גרמני וביקש למסור את כל דברי הערך. התפשטנו ומסרנו את הבגדים לקצין שחיפש דברים מוסתרים. אחרי שכולם היו כבר ערומים חילקו אותנו לפי 5 אסירים לכל מקלחת. הברזים נפתחו ומים פושרים התחילו לזרום. אחרי הרחצה קיבלנו רק תחתונים ומבלי להתנגב ציוו עלינו לצאת החוצה. כאן עמדנו ערומים ובלי נעליים על השלג רגעים אחדים עד שכולם הופיעו.
לאחר שהאחראי ספר אותנו, הובילו אותנו לבלוק מס' 3. הצריף לתוכו הוכנסנו היה גדול ובלתי מחומם. כולנו רעדנו מקור ואין להבין כיצד לא הצטננו. ביקשנו את הבלוקעלטעסטער שהיה גוי אוסטרי ובעל סמל ירוק (שפירושו רוצח) שידאג שנקבל בגדים. תשובתו הייתה שכאן דואגים רק להחיש את מותם של היהודים. למחרת קיבלנו גופיות ומכנסיים. אותי הפרידו מהרמן ויומיים לא ידענו אחד מהשני. מיפקד בוקר נערך בשעה 7. המיפקד נערך לפני הצריף כשאנו עומדים ערומים ויחפים. בערב בשעה 6 היה שוב מיפקד. למזלי הרב שהותי כאן לא ארכה זמן רב, רק ארבעה ימים.
ביום החמישי נשלחו כחמשת אלפים אסירים יהודים למחנה ששמו היה עבנזה (eesnebE). עבנזה היה במרחק של 003 ק"מ ממטהאוזען והיה סניף של מטהאוזען. את המחנה עזבנו ברגל לתחנת הרכבת. בדרך נפגשתי עם הרמן. הפעם הובילו אותנו בקרונות משא סגורים. לכל קרון נכנסו שני חיילים. לחיילים שהיו בקרון שלנו היה תנור חימום. אני נשכבתי תחת הכסא של החייל כדי להתחמם מהתנור, כי הקור בקרון היה איום. לאחר נסיעה של 5-6 שעות כלומר ב: 1 בלילה נפתחו דלתות הקרונות ונשמעו קריאות לרדת! סביבנו נראו ההרים מכוסים שלג ומוארים באורות חשמל. הסתדרנו בחמישיות והלכנו דרך הרים. בדרך ראינו אסירים עובדים, אבל הם פחדו לדבר איתנו. עברנו יער וכאן נראה היה כבר המחנה שאנו עתידים להישאר בו כחמישה חודשים ורק אחדים מהטרנספורט שלנו נותרו בחיים.
בבואנו למחנה נאמר לנו שעלינו ראשית כל להתקלח. הטוב שבמקלחת כאן היה, כי לא צריכים היינו לחכות בחוץ כמו במחנה הקודם כי אם הוכנסנו לצריף וכאן חיכינו. בעומדי לפני המקלחת קרה לי מקרה מעניין. הלאגערעלטעסטער ניגש אלי ושאל מניין אני? עניתי מפולניה. האם אתה רעב? כן אמרתי. הוא קרא למשרתו וציווה עליו להביא לי שתי פרוסות לחם. המשרת היה פולני. הוא שוחח איתי ולבסוף שאל מאיזה עיר אני מפולניה? אמרתי לו שהנני מלודז'.
- "מלודז'? הרי גם אני מלודז'!" - "אבל אני יהודי", אמרתי לו. - "כן אתה ז'יד, הלאגערעלטעסטער חשב אותך לפולני.
הוא סיפר ללאגערעלטעסטער שהנני יהודי ולא פולני כפי שהוא חשב. אחרי כן נודע לי מפי המשרת שהלאגערעלטעסטער חשב להכניסני לעבוד במטבח. אבל היות ואני יהודי וליהודים במחנה זה אסור היה לעבוד במטבח, ביטל הוא את תוכניתו.
לאחר גמר המקלחת קיבלנו כל אחד מיטה בתוך צריף מס' 4 ששימש לקברנטנה. בצריף זה ישבנו שבועיים עד ליציאה לעבודה. הבלוקעלטעסטער היה גרמני רוצח שנידון ל-7 שנות מאסר בעוון הריגת אשתו. הוא היה שונא ישראל, והיה אומר לנו שלשווא אנו מתענים כאן כיוון שברגע האחרון, לפני שהגרמנים יעזבו את המחנה, יהרגו את כל היהודים. לאחר גמר תקופת הקברנטנה נשלחו כולם לעבודה בשטיינברוך. הגרמנים התכוונו לבנות בתוך ההרים בתי חרושת לנשק.
כל בוקר נערך מפקד במגרש גדול. לאחר המפקד היינו יוצאים לעבודה. מזג האוויר כאן היה בעוכרינו, תמיד ירד גשם. האסירים היו יוצאים לעבודה רטובים וחוזרים רטובים מבלי שתהיה להם אפשרות לייבש את בגדיהם. שולטי המחנה היו ברובם שודדים ורוצחים גרמנים שהובאו לכאן מבתי הסוהר שבגרמניה, בהם בילו שנים רבות.
הרמן, בגלל היותו גבוה ובריא נשלח לעבוד בבית החולים במקצועו הקודם, נושא מתים. אני ביקשתי את הממונה על בית החולים להתקבל לעבוד בביה"ח. אמרתי לו שהייתי רוצה להיות יחד עם "אחי", שכן כולם במחנה זה חשבו שהרמן הוא אחי. בקשתי מצאה אוזן קשבת אצלו ונתקבלתי לעבודה בתור שליח. מצבנו בבית החולים היה טוב יותר מאחרים. ראשית משום שלא יצאנו לעבודות כה קשות בשטיינברוך. גם מנת המרק בבית החולים הייתה גדולה יותר מאשר בצריף הקודם. כשנתקבלתי לעבוד בבית החולים בקשתי לגור יחד עם "אחי" הרמן. מוזר היה בעיני הבלוקעלטעסטער שלנו שאני והרמן אחים אנו ותמיד היה שואל אותי כיצד זה יתכן שאחיך כה גבוה ואתה כה נמוך? בפינו היה תירוץ שאנו אמנם אחים אבל לא מאמא אחת. כלומר שאנו אחים חורגים.
הבלוקעלטעסטער היה אוסטרי מווינה ונידון לכמה שנות מאסר בגין רצח. מבוקר עד ערב לא חדל לצעוק ולצווח: "די זאו יודן". "בכל אשמים היהודים", היה אומר. יום לפני כניסת האמריקנים הוא הצליח לברוח דרך גדרי התיל.
מחזות נוראים הייתי רואה בזמן עבודתי בבית החולים. ערב ערב אחרי העבודה היו מביאים עשרות יהודים במצב של גסיסה לבית החולים. שם בחדר הבדיקות היו זורקים אותם על הרצפה. הרופא היה בא ושואל לשמם, אך תשובה לעיתים רחוקות הייתה באה מפי החולים, כי רובם לא היו מסוגלים כבר לפתוח את פיותיהם. רוב החולים סבלו ממחלה ששמה במחנה היה קולופסן. הרופא היה בודק את החולה ומחליט לפי מצבו הבריאותי לאיזה צריף להכניסו מידי בוקר. באם הרופא הגיע למסקנה שאין החולה מסוגל יותר לעבודה ואין תקווה שהוא יבריא אזי היה שולח אותו לצריף מס' 32 של בית החולים.
צריף זה היה מסתורי ולא רבים ידעו על קיומו. בצריף זה היו לילה לילה חונקים עשרות יהודים חולים. את החניקה ביצע צעיר רוסי שנבחר במיוחד לתפקיד מכובד זה. בשעת היציאה לעבודה בשעות הבוקר היו מחצית האסירים נסחבים ע" הבריאים.
אני ידעתי בדיוק את מספר החנוקים שנחנקו כל לילה כי למחרת היו קוראים להרמן להוציא את המתים. למעשה תפקידו של בית החולים היה להחיש את מותם של החולים. כי שום תרופה או זריקה כדי להקל על החולה לא ניתנה כאן. מפקד המחנה היה מבקר כאן מדי פעם ומתעניין במספר המתים כל יום. באם מספר המתים היה קטן ולא ספק את תאוות הרצח שלו היה הוא עובר בין המיטות ופוקד על הבלוקעלטעסטער לרשום את מי שהוא מוצא לנכון. החולים ידעו כבר שהנרשמים יוצאים בערב מהצריף. לאן הם מובאים את זאת לא ידעו. למעשה, הם נשלחו לבלוק 32 וכאן נחנקו.
מצב ללא נשוא נוצר חודשיים לפני סיום המלחמה. אלפי אסירים הובאו ממחנות אחרים שנכבשו ע"י האמריקאים והרוסים. בבית החולים כבר לא היה מקום לדריסת רגל. בכל מיטה שכבו 4 חולים. מתחת למיטות על הרצפה שכבו חולים במצב של גסיסה. כדי להגיע לבית השימוש היה צורך לדרוך על החולים ששכבו על הרצפה. במחנה כולו נוצרה אנדרלמוסיה גמורה. מנות האוכל הוקטנו ולבסוף ניתן לנו רק מרק מקליפות של תפוחי אדמה. בקרמטוריום לא הספיקו לשרוף את כל המתים ולכן הוציאו חולים ממיטותיהם כדי לחפור בור ולקבור את המתים, שהיו מוטלים בקרמטוריום זה כחודש ימים. הגרמנים פחדו שלאמריקאים תתגלה התמונה המחרידה הזו. לכן קברו 006 איש בתוך הבור וכך הצליחו להקטין את מספר הגופות המוטלות בחדר הקרמטוריום.