בסוף שנת 4491 כשהרוסים כבשו את ווארשה והתקדמו במהירות הבזק לאורך כל החזית, היו מטוסים רוסים ואמריקנים מופיעים מדי פעם בפעם בשמי אושוויץ. סביב המחנה הייתה הגנה אנטי אווירית חזקה. השמירה סביב המחנה הוגברה בשעת אזעקה. כל האסירים שעבדו מחוץ למחנה הוחזרו למחנה. הגרמנים עצמם גם כן השתדלו להימצא בשעת האזעקה בתוך המחנה בחושבם שבמחנה בטוח יותר. בדרך כלל ידעו הטייסים בדיוק היכן נמצאים בתי החרושת, וגם מקומות המגורים של החיילים הגרמנים היו ידועים להם היטב, כי תמיד כיוונו את הפצצות למקום חפצם. פעם קרה אסון ופצצה נזרקה לתוך בית החרושת שרוב עובדיו היו אסירים, וכתוצאה מההתפוצצות נהרגו אסירים אחדים.
בחודש דצמבר היו אווירונים רוסיים מופיעים פעמיים ביום ובשעות קבועות. הופעתם של אווירונים בשמי אושוויץ הייתה מעוררת בלבנו שמחה רבה. במחנה התחילו לדבר על חיסול המחנה והעברת כל האסירים למחנות בגרמניה.
ב-41 בינואר אפשר היה כבר לשמוע את רעם התותחים שהגיעו מהחזית שהייתה לא רחוקה מהמחנה. הרוסים התקדמו לעבר קטוביץ. ב-51 בינואר הפציצו הרוסים את סביבות אושוויץ ללא הרף. מטרתם הייתה לפוצץ את בתי החרושת לנשק שהיו סביב המחנה, כדי למנוע מהגרמנים אפשרות להעביר את המכונות לגרמניה. במחנה הייתה אנדרלמוסיה גמורה, מפקדי בוקר כבר לא התקיימו. האסירים לא יצאו כבר לעבודתם.
במחנה שררה אפלה מוחלטת. מים כבר לא היו, המטבח הראשי הופקר, והאסירים השתלטו על המחסנים ורוקנו אותם.
ב-61 בינואר 5491 הגיעה פקודה מהימלר להעביר את כל האסירים לגרוס רוזן ומטהאוזען. ב-71 בבוקר נקראו כל הבלוקעלטעסטערים למפקד המחנה. המפקד הודיע להם שאחרי הצהרים יוצאים את המחנה כל אסירי בלוק 1 עד 21. למחנה הובאה תגבורת גדולה של חיילי S.S. שליוו את האסירים. ב-81 רוקן המחנה כולו, פרט לחולים שנשארו וכ-02 אסירים יהודים שמצאו להם מקלט בתוך המחנה. המחנה שוחרר ב-42 בינואר. כל החולים והאסירים שנשארו במחנה שוחררו. אני והרמן יצאנו את המחנה ב-81 בערב. את הרמן ביקשו להשאיר בתור אחראי על החולים. הרמן פחד לקבל את התפקיד המוצע מחשש שמא ישמידו הגרמנים את כל החולים כפי שעשו במחנות אחרים. אני מאמין שהגרמנים לא הוציאו לפועל את תוכניתם זו רק בגלל חוסר זמן, כי הרוסים התקדמו במהירות הבזק. לו היה הרמן מחליט להישאר הייתי גם אני נשאר והיינו מונעים לנו סבל של חמישה חודשים, שהיו הקשים ביותר במשך כל ימי המלחמה.
את המחנה עזבנו ב-81 בערב. אלינו הצטרפו עוד אלפי אסירים ממחנות אחרים שבסביבה. שיירת ההולכים הייתה גדולה מאוד. את כל הדרך עד לרכבת עשינו ברגל, במשך ארבעה ימים. לצידי הדרכים שבהם הלכנו היו מוטלים מאות אסירים הרוגים, שאפס כוחם שלא יכלו להמשיך ללכת או שיצאו את השורה והתיישבו לצידי הכביש. הפקודה שניתנה לחיילים הייתה לירות בכל אסיר שאינו ממשיך ללכת. החייל האחרון בראותו אסיר יושב ואינו מצטרף לשורה ירה בו.
היות ולפנינו נדדו כבר אלפי אסירים בדרכים אלה, ראינו תמונות זוועה. כעת כשאני כותב דברים אלה רואה אני לפני עיני גולגולת אשה מרוסקת מהיריות, והחללים הרבים שהיו מוטלים לצידי הדרכים. ביום הראשון והשני להליכתנו היו הגרמנים מריצים אותנו כדי להתרחק מהר ככל האפשר מהסביבה מחשש שניפול לידי הרוסים שהיו כבר קרובים אלינו. בשלב מסוים כשאסיר לא המשיך ללכת, היו נכנסים לאיכרי הסביבה ומצווים עליו לרתום את סוסו לעגלה ולהוביל את האסירים החלשים כדי שהרוסים לא יראו מספר כה רב של חללים מוטלים בכבישים. כשהתרחקנו כ-05 ק"מ מהמחנה והרוצחים הנאצים הרגישו שהסכנה חלפה, מיד שינו את יחסם אלינו. החיילים ששמרו עלינו היו ברובם אדישים כי כבר ראו שהכל אבוד בשבילם. היו מקרים שאסירים ברחו לעיני החיילים והצליחו להגיע לשטח הרוסי.
ביום השלישי להליכתנו ללא אוכל חם, ללא מנוחה וללא שינה, כי גם בלילות הלכנו, הרגשנו שלא נוכל להמשיך ללכת. החלטנו להתיישב בכביש מבלי לקחת בחשבון מה תהיינה התוצאות. מפקד הטרנספורט הבטיח לנו שלפנות ערב נגיע לבנין של בית ספר ושם נוכל לנוח ונקבל גם אוכל חם, וכעת הוא מבקש שנמשיך ללכת. כמובן שלהבטחותיו לא היה כל יסוד, כי במקום לנוח בתוך בניין של בית ספר הוכנסנו למגרש כדור רגל שהיה מכוסה סנטימטרים אחדים בשלג, וכאן אמרו לנו לנוח. במקום אוכל מבושל, בקושי קיבלנו קצת תה. אני פרשתי את שמיכתי היחידה שהייתה איתי על השלג ונשכבתי. פתאום הרגשתי שאני כולי רטוב. סביב המגרש הופקדה שמירה חזקה. המגרש היה בתוך עיר שתושביה היו פולנים. אסירים רבים, בעיקר פולנים, שהכירו את הסביבה הסתלקו מהמגרש.
כעבור שעתיים של "מנוחה" המשכנו את דרכנו. הלכנו כל היום וכל הלילה, הגרמנים עצמם היו עייפים כי להם היו גם תרמילים ורובה שהיו נושאים אתם. החיילים ביקשו את מפקדם למצוא מקום לינה כיוון שאינם יכולים להמשיך ללכת. המפקד שלח שליחים לחפש מקום לינה לכולנו, לבסוף מצאו שתי אורוות ומוסך שלתוכם הוכנסנו כולנו. בלילה הראשון ישנתי בתוך מוסך על חלקי מכוניות. הרמן הצליח להיכנס לדיר חזירים. בבוקר יצאתי מהמוסך שבור ורצוץ וקפאתי מקור. ביקשתי את הרמן שיכניסני לדיר כי שם היה חם והשכיבה הייתה נוחה יותר מאשר על חלקי מכונות.
הרמן רצה לברוח מהמקום, הוא שאל לדעתי. אני לא נלהבתי לברוח ולבדו לא רצה. בכלל, בריחה הייתה לפי דעתי קשורה בסכנה רבה ולבי ניבא לי רעות לכן נשאר גם הרמן, למרות שעשרות אסירים הצליחו לברוח ממקום זה ואחדים מצאו מחבוא בתוך המוסך. אחרי שאנו עזבנו את המקום הם חיפשו דרך כיצד להגיע לשטח הרוסי.
במקום זה שהינו שני ימים ושני לילות. בלילה השני לאחר שהרמן הצליח להכניסני לדיר החזירים ישנתי שינה טובה אחרי כחמישה לילות שלא עצמתי כמעט עין ובעיקר הייתי שבור מהלילה האחרון. מה שהפריע לשנתי בדיר היו הריחות הבלתי נעימים של החזירים שהיו איתנו בדיר. למחרת בבוקר התרחצנו במים חמים שהיו בתוך הדיר והתכוננו להמשיך את דרכנו.
כשיצאתי את הדיר נתגלתה לפני תמונה מחרידה. יהודי בגיל 54 "ניסה לברוח" (כך טען החייל שירה בו) והוא נורה ע"י המשמר. גופתו הייתה מוטלת על יד הדיר. בנו שהיה איתנו בדיר, בראותו את אביו הרוג, לא ידע את נפשו מרוב צער ורצה לאבד את עצמו לדעת. אנו ניחמנו אותו באומרנו שהנה קץ המלחמה קרוב ודווקא עכשיו חייב הוא להמשיך לחיות כדי שיוכל להתנקם ברוצחים הנאצים.
מכאן המשכנו ללכת כ-01 שעות עד שהגענו לתחנת רכבת. בתחנה עמדו קרונות שהיו מיועדים להעברתנו. קרונות אלה היו קרונות משא בהם הובילו פחם. לכל קרון הוכנסו 021 אסירים, הצפיפות הייתה איומה. הקרונות היו בלתי מכוסים בגג. לקרון שלנו הוכנסו רוב היוונים שעבדו בקרמטוריום באושוויץ. הם, בראותם אדם חולה במקצת היו זורקים אותו החוצה כדי שירווח להם. בחוץ הייתה סערת שלג. ביום הראשון לנסיעתנו לא קיבלנו שום מזון. הגרמנים, שהתכוונו להעבירנו לגרוס רוזן, נאלצו לשנות את כיוון הנסיעה כי הדרך לגרוס רוזן הייתה כבושה ע"י הרוסים. לכן, במקום לנסוע לגרוס רוזן הגענו לאוסטריה דרך צ'כיה. בבואנו למורבסקה אוסטריה נעצרה הרכבת בתחנת הרכבת המרכזית. הצ'כים באו לקבל את פנינו. לנו אסור היה לרדת מן הקרונות. הגרמנים ניסו לפזר את הקהל הרב שהתאסף סביבנו אבל הצ'כים לא שמעו לפקודות הגרמנים וחילקו מזון בין האסירים. הרמן ירד מן הקרון והביא איתו עוגה גדולה שקיבל מפקיד צ'כי שעבד בתחנת הרכבת. מים לא היו לנו ולכן היינו מורידים סיר ומעלים בתוכו שלג. את הסיר עם השלג היינו עוטפים בשמיכה עד שהשלג נמס. הקרון שלנו היה לפני האחרון. בקרון האחרון היו חיילי המשמר. הם עמדו על כסא עם רובה ביד והשקיפו על פני כל הקרונות בל יברח איש.
ביום השני לנסיעתנו בשעת הצהרים הגענו לסביבות סלובקיה. מזג האוויר היה גשום וסוער ביותר. החייל התורן, במקום לעמוד על הכסא ולקפוא מקור התיישב לו והתעטף בשמיכה. אתנו בקרון היו שני בחורים יהודי סלובקיה. הם התכוננו לקפוץ מהרכבת ברגע שנגיע לשם. שמו של אחד היה ווייס. הוא היה נמוך קומה וזריז. ווייס סיפר לי שאנו מתקרבים לעיירתו ושיש לו בחורה בעיירה, נוצריה, שוודאי תסתיר אותו, באם רק יצליח להגיע לעיירה. ווייס ניצל את הסערה והקור שהיה בחוץ, נעמד על כתפי וקפץ מן הקרון בשעת הנסיעה. אני הצצתי החוצה כדי לראות מה קרה איתו. הוא שכב שכיבה שטוחה על בטנו ולאחר שהרכבת התרחקה הוא רץ לכיוון העיירה. מפי הרמן שמעתי שווייס חי כיום בצ'כיה. רבים היו מספר הקופצים מן הרכבת אולם רובם נתפסו כיוון שהגרמנים שלחו פטרולים בכל הסביבה שבה הטרנספורט עבר, ופרסמו הודעה לכל האיכרים לא להכניס לביתם שום אסיר כי אחרת צפוי להם עונש מוות. הבחור הסלובקי השני לא הספיק לקפוץ וכשהגענו לווינה פחד כבר להסתלק כי בכל הסביבה היו חיילים גרמנים.
ברכבת זאת נסענו 01 ימים. העינויים, הסבל והקור ששרר לא יתוארו. אמרנו לעצמנו שהלוואי והיינו ממשיכים ללכת ברגל ולא נוסעים בצפיפות ובקרונות פתוחים ללא אוכל. ביום ה-41 הגענו לתחנת רכבת של עיירה קטנה באוסטריה. לכל החיילים שליוו אותנו היו בגדים אזרחיים למקרה של כיבוש הסביבה, על מנת שלא יפלו לידי אויבם במדים של S.S.