באחד הימים בהפסקת הצהרים ירדתי כבכל יום למחנה. ראיתי שבמגרש שבין בלוק מס' 1 לבין המכבסה משחקים עובדי המכבסה היהודים כדור-רגל. אני בראותי שמשחקים כדור-רגל נמשכתי למקום והצטרפתי למשחק. אני הייתי משחק בכשרון רב והתבלטתי במיוחד בגלל היותי קטן. על יד המכבסה עמד חייל .S.S שהיה מפקד המכבסה, עם אסיר גבה קומה שנראה כיהודי. הם עקבו אחרי מהלך המשחק וגילו בי התעניינות רבה. היהודי ששמו היה הרמן, ניגש אלי ושוחחנו, אך בגלל השעה המאוחרת היה עלי לחזור לבית הספר ונדברתי להיפגש איתו בערב, לפני בית החולים.
אחרי קבלת ארוחת הערב באתי למקום הפגישה והוא עדיין לא הופיע. בקשתי להודיע להרמן על בואי. לא עברו רגעים והרמן הופיע. הוא התנצל לפני על האיחור שחל בהופעתו. שוחחנו ארוכות על כל מיני בעיות. הוא סיפר לי שהגיע לכאן בשנת 3491 והוא היחיד שנותר מכל בני משפחתו שהגיעו איתו לאושוויץ. גם הוא היה בהתחלת שנת 4491 חלש וחולה ובדרך נס ניצל מאחד הסלקציות שהגרמנים ערכו בבית החולים. בשכבו בבית החולים מצא חן בעיני הבלוקעלטעסטער. הודות לעזרתו הצליח להבריא ולקום מהמיטה. הוא סיפר כי כעת הננו כבר ותיק כאן ויש לו מכרים רבים, ביניהם חייל ה-.S.S הממונה על בית החולים. הוא היה בדרך כלל אהוב על כולם. תפקידו בבית החולים היה להביא את המתים מכל המחנה לתוך חדר המרתף של בית החולים. כאן נאספו הגופות וכל שלושה, ארבעה ימים הייתה מגיעה מכונית משא כדי להוציא את הגופות ולהעבירם למשרפות.
הרמן היה בחור גבה קומה ורחב כתפיים כספורטאי. בקיצור גבר במלוא מובן המילה. הבחורות שהיו באות ממחנה הנשים לבית החולים שלנו לריפוי תחת השגחת חיילות .S.S היו קושרות קשרי ידידות עם אסירים. הרמן הכיר בחורה יהודיה מסלובקיה, אדית. תודות לקשריו הטובים עם הממונה על בית החולים איש ה-.S.S, הייתה לו אפשרות לבקר את אדית לעיתים קרובות. הוא זכה בפריבילגיה זו למרות שבדרך כלל אסור היה לאסיר להכנס לחלק של מחנה הנשים בלי תפקיד ובלי השגחת חייל .S.S. הרמן שאל אותי אם אני זקוק לדבר מה? אמרתי לו שהייתי ברצון רב מקבל מנת לחם או מרק. הוא אמר לי שהוא מוכן למסור לי כל יום את מנתו הוא. יום יום בשעות הערב הייתי מחכה לפני השער של בית החולים והרמן היה בא כשבידו מנת הלחם והתוספת שלו. כך התיידדנו ולא עבר יום שלא ביקרתי את הרמן.
בינתיים התפנו שלושה מקומות במטבח הדיאטה של ביה"ח. הרמן נתקבל לעבוד במטבח. עבודתו במטבח איפשרה לו לתמוך בי בכל מיני מצרכים שהיו מחלקים בשביל החולים.
במחנה התחילו לדבר על עריכת סלקציה בימים הקרובים. באחד הימים, הודיע המפקד לכל הבלוקעלטעסטערים שעליהם להחזיק את כל האנשים בתוך הבלוקים ויודיעו להם על שעת הופעתם לסלקציה. הבלוק שלנו, שמספרו היה 31, נאלץ היה לחכות לתורו עד לשעה מאוחרת בלילה כיוון שלפנינו התייצבו 21 בלוקים שהכילו אלפים אחדים של אסירים. אני שהייתי הצעיר מכולם והנמוך ביותר, ישבתי בבלוק מלא חרדה כשתמונות זוועה ומראה הקרמטוריום מצטיירות לפני עיני. בשעת חצות הופיע שליח לבלוקעלטעסטער והודיע לו שעליו להביא את אנשיו לפני "הבוחן". הבלוקעלטעסטער נכנס לחדר שלנו והודיע לנו שעלינו לרדת לפני הבלוק ולהסתדר בחמישיות. ניסיתי להסתתר תחת המיטה אך הבלוקעלטעסטער, שבידו הייתה רשימת האסירים נכח שאחד האסירים לא ירד, הוא עלה לחדר שלנו וחיפש תחת המיטות וכך הוא גילה שאני שוכב כשלבי פועם בחוזקה מרוב פחד. הוא תפס את ידי והוציא אותי מתחת למיטה וציווה עלי לרדת ולהצטרף לשורה.
את הסלקציה ערכו במקלחת. בפנים היה "הבוחן". שמו היה קצוק והוא היה בדרגת סמל. בשביל אסירי אושוויץ מספיק היה רק לשמוע את השם קצוק כדי לדעת מה גדולה היא הסכנה שעמדנו לפניה. בלכתנו למקלחת ניסיתי לברוח, אבל הבלוקעלטעסטער עקב אחרי ובשום אופן לא יכולתי להעלם מעיניו כדי להסתלק מהשורה. לפני הכניסה למקלחת היה עלינו לחכות עד שכל אנשי בלוק 21 ייצאו. בעומדנו לפני הכניסה ראיתי איך שאסירים פתחו חלון של בלוק מס' 1 ונכנסו דרכו. לא הרהרתי הרבה ורצתי לעבר החלון, עליתי על קרש וקפצתי דרך החלון. ובריצה מהירה עליתי לקומה הראשונה. כאן חיפשתי מיטה ריקה כדי שלא יבחינו שהנני זר. לאחר שלא מצאתי מיטה נשכבתי תחת אחת המיטות. בגלל דממת הלילה שמע הבלוקעלטעסטער, שחדרו היה קרוב לחלון שדרכו נכנסנו רעש של אנשים, הוא התלבש ועלה לקומה הראשונה. לבי פעם בחוזקה ולא היה כל ספק בליבי שהוא יגלה אותי ויעמידני לפני "הבוחן". הוא הופיע כשבידו פנס וחיפש בכל פינה ותחת כל מיטה. איני יודע אם לא הבחין בי או שבכוונה עשה את עצמו שאינו רואה אותי שוכב תחת המיטה, בכל אופן אני המשכתי לשכב תחת המיטה.
לאחר שהוא חזר לחדרו, ניגש אלי יהודי ואמר לי שעל יד מיטתו ישנה מיטה פנויה ואני יכול לשכב בה. נשכבתי בבגדים והתכסיתי בשתי השמיכות שהיו על המיטה כי מרוב פחד קפאתי ממש מקור. במשך כל הלילה לא עצמתי עין. שכני שהיה לקוי קצת בדעתו לא הפסיק להטרידני. הוא התפלא על שהתחמקתי מהסלקציה, שכן שמע שעומדים להעביר את כל אנשי המחנה, וסלקציה זאת היא רק כדי לבחון ולקבוע מי מסוגל ללכת ברגל, והבלתי מסוגלים להליכה יישלחו ברכבות. זו הייתה דעתו על הסלקציה. בשעה 6 בבוקר נשמעו קריאות לקום! לקום! לאחר כ-01 רגעים נכנס השרייבער ובידו רשימת האנשים שנרשמו אצל "הבוחן" כבלתי מסוגלים להליכה, והודיע שעליהם להיות מוכנים לשעה 8 עם כל חפציהם. בסלקציה זאת נשלחו 008 יהודים לתאי הגז. אני חזרתי לבלוק שלי. התברר לי ש"הבוחן" לא החמיר הפעם בבחירת קטנים, רק אנשים חלשים ואלה שנכשלו בקפיצות מעל לכסא נרשמו. מהבלוק שלנו נשלחו שלושה בחורים.
בינתיים נפוצה שמועה במחנה שעומדים להעביר את כל ילדי המאורערשולע לגרמניה. אני סיפרתי את זאת להרמן, וביקשתיו להשפיע על הממונה של בית החולים שיקבלני לעבוד בביה"ח כדי שלא אשלח מאושוויץ. הרמן הבטיח לעשות למעני זאת, ובאמת עלה בידו להעבירני בתור שליח לבית החולים. כל חברי מבית הספר לבנאות נשלחו לגרוס רוזן שבגרמניה.
בבית החולים היה מצבי מצוין. קבלתי מיטה טובה ושני סדינים, דבר שלא ידעתי כבר מאז נטשתי את ביתי. במטבח הדיאטה היה הרמן מבשל ארוחות צהרים בשביל הבלוקעלטעסטער ועוד בעלי עמדות. האוכל היה טוב כי הרמן היה מקבל מהמטבח הראשי מצרכים שהאסירים לא חלמו אפילו עליהם בגלל קשריו הטובים עם הממונה על המטבח. גם הוא היה בא לאכול אצלו. מאז נכנסתי לעבוד בבית החולים לא ידעתי יום בלי בשר לארוחת הצהרים. בערבים הייתי הולך לבלוק מס' 41 להחליף את מנת הלחם שלי לנקניק. בלוק זה היה מיושב על ידי צרפתים נוצרים שעבדו בביח"ר לנקניק בשביל הצבא הגרמני. אני הייתי מקבל מהרמן לחם לבן שחילקו לאוכלי דיאטה. הרמן אהב אותי מאוד והתייחס אלי כאח.