חזרה לתוכן העניינים

פרק י' - למחנה חדש באושוויץ: בית הספר לבנאות

לאחר ההרגעה נקראנו לשער היציאה. שם חיכו כבר חיילים שהובילו אותנו למקום המיועד לנו. הלכנו ברגל כשעה. בדרך ראינו רק מחנות ריכוז. באחדים מבין המחנות נראו נשים. הגרמנים שהובילו אותנו התייחסו אלינו טוב. ספרו לנו שאנו נכנסים כעת למחנה טוב יותר מהקודם. לאחר שנשמעה פקודת דום נעמדנו לפני שער של מחנה. על השער התנוססה כתובת בזו הלשון:
."Arbeit macht frei"

האחראי עלינו נכנס לתוך המפקדה של המחנה שהייתה בקרבת מקום והודיע על בואנו. מפקד המחנה עבר בין שורותינו ואמר לנו להיכנס לתוך המחנה. המחנה נראה היה נקי ומסודר היטב, ובו בתים בני שתי קומות בנויים לבנים. הביאו אותנו למקלחת כבכל מחנה חדש בו עוברים קודם כל מקלחת. לתוך המקלחת באו יהודים רבים ששמעו על בואנו. הם התפלאו לשמוע שאנו רעבים ללחם, כי במחנה זה איש לא ידע רעב. הם ארגנו מיד קבוצת יהודים שהביאו לנו מרק ולחם.

אנו שבאנו מגטו לודז' היינו רעבים ללחם מאחר שבמשך ארבע השנים האחרונות היה חלומנו ובקשתנו העיקרית לזכות לזמן שנוכל לשבוע מלחם וכאן שומעים אנו מפי יהודים שבאו לבקרנו שלחם ומרק לא יחסר לנו. נראה היה בעינינו שהגענו לגן עדן עלי אדמות. לאחר שהתרחצנו קבעו לנו בלוק בו נגור ונלמד את מקצוע הבנאות כי לשם כך הביאו אותנו לכאן. היה זה בלוק מס' 31. הבלוקעלטעסטער, פולני צעיר נראה היה סימפטי. לכל אחד ניתנה מיטה ושתי שמיכות. הוא נאם לפנינו וסיפר על התנאים והסדרים הקיימים במחנה זה, ואיך עלינו להתנהג. הוא ביקש לשמור על הניקיון בבלוק. אנו חיכינו בקוצר רוח לסיום דבריו כי השעה הייתה שעת צהרים ורצינו לסייר במחנה ולקבל מרק. לאחר שסיים את דבריו אמר לעלות איתו לקומה השניה שם היו שני אולמות שהיו מיועדים לבית הספר שלנו לבנאות. "מחר אתם מתחילים ללמוד כאן", אמר לנו, "וכעת הנכם חופשיים".

כולנו רצנו כל אחד לכיוון אחר לחפש מרק. אני נכנסתי לבלוק מס' 9 ופניתי לאחראי על החדרים בשאלה, אולי יכול אני לקבל קצת מרק. הוא הסתכל על בתימהון רב ולא יכל היה להבין כיצד זה אני בא לבקשו מרק בזמן שרוב אנשיו אינם אוכלים בכלל את המרק, ולרוב הם מחזירים מחצית חבית מרק לעובד המטבח. הוא נכנס איתי לחדר שבו עמדה חבית מלאה מרק מזג לתוך קערה כ - 2 ליטר מרק וביקש שאחרי שאגמור לאכול אחזיר לתוך החדר את הקערה. התיישבתי לפני שער הבלוק ואכלתי בחיפזון רב ובתיאבון גדול.

מחנה זה היה המחנה המרכזי לכל המחנות בשטח אושוויץ. בשנת 34-2491 היה מחנה זה סמל האכזריות. מקסימום חודש עד חודשיים הייתה התקופה הארוכה ביותר שיהודי יכול היה להחזיק מעמד כאן. רוב היהודים שהגיעו לכאן נחלשו ונשלחו לתאי הגז בגלל אי היותם מוכשרים יותר לעבודה. בשנת 4491 הפך מחנה זה להיות "גן עדן" ממש. שינוי זה בא כתוצאה מהתבוסה שנחלו צבאות היטלר בשדה הקרב וגם כתוצאה משידורם של מעצמות המערב בתחנות הרדיו על קיום מחנה ריכוז אושוויץ ותיאורם על המצב הקשה בו נתונים האסירים כאן. בתקופה זאת ביקר הימלר ימח"ש בכבודו ובעצמו במחנה. אחרי ביקורו הוחלפו כל החיילים וגם מפקד המחנה הוחלף, ומאז חל שינוי ושיפור במחנה. חושבני שכיבוש שטחים נרחבים של פולין על ידי צבאות רוסיה, עורר אצל האחראים במחנה פחד, שמא עם התקרבותם של הרוסים יתקוממו האסירים כי בסביבות אושוויץ פעלו פרטיזנים והיה להם קשר עם אסירים שבתוך אושוויץ.

פעם קרה שהפרטיזנים חדרו למחנה בתלבושת של קצינים גרמנים ובמכונית צבאית. בדרך שבקרבת המחנה המרכזי נסעה עגלה שהובילה אוכל מהמטבח המרכזי לחלק אחר במחנה. על העגלה נסע פולני ושומר, חייל .S.S. המכונית נעצרה ומתוכה יצאו שני קצינים. החייל הצדיע לפניהם, הם ניגשו לאסיר, הסתכלו על מספרו ובדקו אם המספר שרשום אצלם מתאים. לאחר שנוכחו לדעת שאסיר זה הוא אדם שאותו הם קיבלו פקודה לשחרר סטרו על לחיו לעיני חייל ה - .S.S, והודיעו לחייל שהם מחפשים את האסיר הזה ולוקחים אותו לחקירה לפוליטישער אפטיילונג. האסיר נכנס לתוך המכונית ושני "הקצינים" הסתלקו איתו. החייל הגיע לפוליטישער אפטיילונג לקבל את האסיר כפי שציוו עליו שני הקצינים ואז התברר שאסיר כזה בכלל לא הגיע לכאן ואלה היו פרטיזנים.

בתוך המחנה של אושוויץ היה בלוק מס' 11 ששימש בית סוהר בתוך המחנה, לכאן הוכנסו פרטיזנים שנתפסו, קצינים פולנים וחיילים גרמנים שעברו על החוק. כל שבוע היו מעמידים לקיר בבלוק זה, שהיה מוקף חומה גבוהה, עשרות אנשים ויורים בהם. אחרי כל פעולה כזאת היו הפרטיזנים מודיעים בתחנות השידור שלהם מי הם החיילים והקצינים שביצעו את הרצח, ולכן החליטו הגרמנים להעביר מכאן את הפולנים ואת רוב האסירים הפוליטיים לתוך מחנות בגרמניה גופא. נשלחו כעשרת אלפים פולנים ואסירים פוליטיים, אשר רובם היו בעלי עמדות במחנה, כגון מנהלי מטבח, מכבסה בעקלייצונקס קאמער לכן נמסרו מפתחות עבודה אלה לידי יהודים.

מסביב למחנה היו בתי חרושת שבהם עבדו רוב האסירים. בעבודה נפגשו האסירים עם פולנים ציבילים שהובאו לכאן לעבודה ואחרי העבודה הייתה להם רשות לחזור לעיר אושוויץ שבה גרו. בואם של האסירים במגע עם ציביליסטים נתן להם אפשרויות רבות, בשטח המסחר. האסירים היו מביאים מהמחנה סדינים, נעליים, בגדים, זהב, דולרים וכו' ומוכרים את זה לציביליסטים תמורת דברי אוכל כנקניק, משקאות, ספירט, חמאה וכו'. המסחר במחנה היה מפותח מאוד. לא היה כמעט אסיר שיצא לעבוד מחוץ למחנה שלא יעשה עסקים. את הספירט היו מוכרים לפולנים שהיו מנהלי המטבח תמורת לחם לבן שהיה מיועד לאוכלי דיאטה, מרגרינה ונקניק.

יום יום לפני היציאה לעבודה נערך מיפקד בוקר. אחרי המיפקד היו הקומנדוס יוצאים לעבודה. לפני שער היציאה הייתה תזמורת מנגנת. את האסירים היו מונים לפני יציאתם ובשעת בואם מהעבודה. את הסחורות היו מוציאים מתחת למעילים, בשרוולים ובעוד כל מיני דרכים בהם התנסו האסירים הותיקים. במקרה שתפסו אסיר בשעת שיחה עם ציביליסט או עשיית עסק, דבר שהיה אסור בהחלט, העמידו את האסיר לפני ועדה שקבעה את מספר המלקות.

בינתיים התחלנו ללמוד בנאות. המורים היו יהודים. רובם יהודים צרפתים. יחסם אלינו היה בדרך כלל טוב, פרט לאחד שכולנו הרגשנו טינה כלפיו. בית הספר חולק לכיתות אחדות, כל כיתה מנתה כ-01 אנשים. במשך כל היום ישבנו על ספסלים ומורה היה מסביר לנו בתיאוריה את מקצוע הבנאות. אחרי הצהרים הייתה לנו עבודה מעשית. היינו מקימים עמודים מלבינים ומפרקים אותם. לאחר כחודש ימים התחלנו ללמוד גם טייחות. האחראי לבית הספר שלנו היה גרמני ציבילי שבא לבקרנו מדי פעם בפעם. אנו ידענו תמיד יום קודם על בואו, ואז הורגשה מתיחות בבית הספר. המורים ציוו עלינו לנקות היטב את הכיתות וחדרי המגורים ולחזור על החומר שלמדנו, למקרה שהוא ישאל אותנו, שנדע לענות תשובה נכונה. אנו ידענו שרק בו תלויה היותנו כאן, כי מפקד המחנה רצה כבר מזמן להעבירנו למחנה אחר, ורק בהתערבותו והשפעתו של הגוי הזה בוטלה הגזירה, כלומר: העברתנו.

בשעה 21 הייתה הפסקת צהרים של שעה. את השעה הזאת היינו מנצלים לחיפוש מרק. לכל אחד מאיתנו היה כבר מקום קבוע ששם קיבל מרק. בערבים היינו הולכים לבקר את האסירים היהודים שחזרו מעבודתם, ובמשך הזמן לכל אחד מאיתנו היה מכר שממנו קיבל מנת לחם. בשביל הותיקים במחנה לא הייתה בעיה להשיג מנת לחם או מרגרינה כי הם עשו עסקים טובים עם ציבילים ולא היו זקוקים למנתם שקיבלו במחנה. כך קשר כל אחד מאיתנו קשרי ידידות עם יהודים. הרבה מהאסירים היהודים היו מאושרים שהם יכולים לעזור לנו. במשך הזמן נהיינו לפירמה ידועה במחנה. ילדי לודז' קראו לנו. היו בינינו גם ילדים שהיו בערבים באים לבלוקים ושרים שירים יהודים ושירי גטו.