חזרה ל"הספדים"

דברים בערב זיכרון לר' יואל רייך ז"ל

(מוצ"ש פרשת פנחס, כ"א בתמוז התשס"ז, בית המדרש החדש בבית הכנסת המרכזי באורנית)

שבוע טוב.
תודה למשפחת רייך על שמצאה אותי ראוי לשאת דברים לזכרו של אבי המשפחה רבי יואל רייך ז"ל.
למשפחת רייך התוודעתי בהיפוך הסדר בפרשת הגביע, בקטון - או בקטנה - התחלתי ובגדולים כיליתי: בראשונה הכרתי את נילי שבעוונותיה הייתה תלמידתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.
אז לא העליתי בדעתי שלא תהיה איתי ביום שבו אפשוט אותם.
לאחר מכן נפגשה דרכי המקצועית עם אריה ועם רינה.
את הדור המבוגר הכרתי בתפילת הימים הנוראים, לפני למעלה מעשור, בבית-הכנסת "בית שירנה" בהרצלייה. אריה עבר לפני התיבה. אינני צריך לספר לקהל כאן שפרקו של אריה נאה וקולו נעים. אני רוצה להבהיר לכם שמאז שאין אריה פוקד עוד את "בית שירנה" עלה גילם הממוצע של המתפללים פלאים, אף שאפילו אני מצליח להוריד את הגיל לא במעט.
בסיום התפילה הכיר לי אריה את הוריו. בשבת עבר רייך האב לפני התיבה. מששמעתיו מתפלל חשבתי שלכך כיוון אבי המנוח כשדיבר על "א בעלה-בתיש דווענען און קיין שים קונצען". הייתה זו תפילה זכה, ערבה לאוזן, ללא התחנחנות והצטעצעות, כדרכם של מתחזנים למיניהם. לאחר התפילה אמרתי ליואל: "עכשיו אני רואה מניין נטל אריה את כישרונו המוסיקלי". יואל חייך; ועליכם לדעת שיואל חייך לא רק בפיו - כל פניו אורו ובעיקר חייכו עיניו, במעין משובת נעורים. "עכשיו" - השיב יואל - "גילית מניין אני נטלתי את הכישרון המוסיקלי". מאז התיידדתי עם יואל. אהבתי לשוחח אתו. הוא היה נעים סבר, חד לשון ושקול דעת, ובעיקר איש רעים להתרועע. הוא לא הרבה לספר על מאורעות חייו. התוודעתי אליהם, לאחר מותו, מדפי תולדותיו - "העלית מן שאול נפשי" - שהעלו בני משפחתו באתר ההנצחה שקבעו לזכרו.
התרשמתי מן הלכידות של משפחת רייך. הוא נהג להופיע לתפילת השבת בחברת רעייתו לאה, וכאשר הבנות היו באות להתארח בחגים (אריה שמר אמונים לבית-הכנסת כאן), היה זה מראה מרשים של משפחה הצועדת שכם אחד לבית-הכנסת.
לימים זממו בחברת "עמיגור" - בעלת הבניין בו שכן בית-הכנסת - לסוגרו. מכיוון שהייתי הפרקליט היחיד במניין גויסתי כמובן לסייע לוועד בית-הכנסת, בו היה יואל חבר, ועלה בידינו להעביר את רוע הגזירה, לא במעט תודות לעצותיו הנבונות של יואל ולמסירותו. יואל המשיך לעבור לפני התיבה ובכל עת שעשה כן הייתה זו שבת הגדול לכולנו.
לימים חלתה רעייתו. למרות מחלתה היא המשיכה לבוא לתפילה. יואל, שטיפל בה במסירות, עזב את מושבו הקבוע ועבר לשבת בשורה הצמודה לעזרת הנשים. מאז התמעטו הפעמים בהם עבר לפני התיבה. בשבועות האחרונים לחייו נמנע כליל מעשות כן. לא ידענו את הגורם לכך. בעדינות נפשו חשש יואל פן נחשוד בו שגבה לבו. בשבת אחת, זמן קצר לפני פטירתו, כששב ודחה את בקשתו של הגבאי להתפלל תפילת מוסף, אמר לו כי הוא מבקש להיפגש עמו כדי להסביר לו את הסיבה. הוא לא זכה. כעבור שבועיים נתבקש לישיבה של מעלה.
יואל היה, בראש ובראשונה, איש משפחה. הוא היה גאה בילדיו, בנכדיו ובנכדותיו. זכורני כיצד, לאחר תפילת נעילה של יום הכיפורים, סיפר לי בגאווה שאריה עומד לטוס בו בלילה לאירופה כדי לכהן בבוררות בינלאומית. יחד עם זאת, הייתה לו טרוניה על שהטיפול בנכדים הצעירים נופל על כתפי רעייתו. "קשה לה", התלונן.
קראתי את הנאום הנרגש שנשא רבי יואל לרגל קבלת הפרופסורה של אריה. אני בטוח שאירוע זה גרם לו להסתלק מן העולם עם חיוכו המפורסם.
קראתי את הספדו על אחיו ישראל. הצטמררתי למקרא הפסוק בו בחר לפתוח: "נעמת לי מאוד". באותם דברי הספד מופיע גם הפסוק שהיטיב לתאר את היחסים המיוחדים בין האחים, ובאופן מצמרר אף חזה את עתידו של יואל: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". לא ארכו הימים ויואל הצטרף לאחיו לעולם שכולו טוב.

כאשר בקשני אריה לשאת גם מעין דרשה, בחרתי לדבר על "מדינה יהודית ודמוקרטית". אני מבקש להבהיר את הבחירה.
בשנת תשנ"ב קיבלה הכנסת את "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", ובו הגדירה את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". מקסימה זו עוררה תרעומת. רבים ראו בה צמד בלתי-אפשרי. ההלכה, הבהירו המבקרים, אינה דמוקרטית, ויש אף שהוסיפו שהיא גזענית. כשאני חושב על רבי יואל רייך, אני מבין עד כמה הם טעו: יואל היה יהודי בכל רמ"ח ודמוקרט בכל שס"ה. בחייו ובאישיותו הוכיח לא רק כי הצירוף הנו אפשרי, אלא שזהו אף צמד מילים שאינו ניתן להפרדה.

כיצד אם כן מתיישבים ערכי היהדות עם עקרונות הדמוקרטיה?
אחד מכללי היסוד של שיטת המשפט הישראלית הנו זכות הטיעון. כלל זה קובע, כי אין שוללים זכות מזכויותיו של אדם ואין פוגעים בה, אלא משניתנה לו ההזדמנות המלאה לשטוח טענותיו ולהשמיע השגותיו. שנים הבהירו לנו מורינו כמה ברי-מזל אנו על שירשנו עקרון חשוב זה מן המשפט האנגלי. עד שבא השופט זילברג, ובפסק-דין משנת 8591 (ברמן נ' שר הפנים), חשף את מקורו העברי של הכלל.
בשנת 3271נאספה ה"קהילה" של אוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, בידי נשיא האוניברסיטה, והחליטה לשלול מד"ר ריצ'רד בנטלי את תאריו האקדמיים. הקהילה עשתה כן משום שד"ר בנטלי דחה הזמנה להופיע בפני הנשיא לדיון בתביעה כספית שהגיש נגדו חבר אחר של קהילת האוניברסיטה.
ד"ר בנטלי עתר לבית-המשפט נגד החלטתה של הקהילה, בנימוק שלא זומן לדיון ולא ניתנה לו ההזדמנות לטעון טענותיו. בית-המשפט פסק לטובתו, בקובעו כי "חוקי האל וחוקי אנוש כאחד נותנים לנתבע אפשרות לשטוח הגנתו."
השופט eucsetroF הוסיף:
"זכורני כי שמעתי מאיש מלומד ביותר, כי אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא חרץ דינו של אדם בלי להזמינו תחילה להעלות טענותיו." שכן, כך אמר אלוהים לאדם, לאחר שאכל מעץ הדעת: "אייכה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?"
אינני יודע האם אכן היה אותו איש "מלומד ביותר". בטוחני, עם זאת, שהוא היה יהודי, שעיין בחומש בפרשת השבוע, ונתקל בפירושו של אברבנאל לסיפור הגירוש מגן העדן. וכך כתב אברבנאל:
"ולמדנו יתברך בזה שאין ראוי לשופט שישפוט אדם מה אם לא ישמע טענתו, כי הוא יתברך עם היותו יודע תעלומות לב לא ענשו עד ששמע טענתו".
אפשר נתקל גם בתשובה מאת הרמ"א, בה התבסס על אותה אפיזודה, ופסק:
"ואף כי זה דבר פשוט, נוכל ללמדו מדרכי השם יתברך, כי כל דרכיו משפט, ודרכיו דרכי נועם, ונתיבותיו שלום" (שו"ת הרמ"א, סימן קח).
וכך מסכם השופט אלון סוגייה זו:
"הזכות לטעון, ולהישמע בבית המשפט, מקורה ויסודה במורשת ישראל מקדמת דנא, וחכמי ישראל ראוה כזכות יסוד הקדומה ביותר בתרבות אנוש". (בג"צ 09/2114 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' מפקד פיקוד הדרום, פ"ד מד(4) 626, 736).

כלל-יסוד נוסף בשיטתנו המשפטית, הנו הכלל האוסר לכפות על נאשם להפליל עצמו, בכך שיספק ראיות להוכחת אשמתו. גם הפעם מדובר בכלל שמקורו במשפט המקובל האנגלי, אך הוא זכה לפיתוח מרשים במשפט האמריקאי.
והנה, בפרשת anozirA .v adnariM, כותב נשיא בית-המשפט העליון של ארצות הברית, השופט : nerraW lraE
"לעתים שוכחים אנו כמה עתיקים מקורותיו של כלל זה".
והשופט מוסיף:
"פרשנים בני המאה השלוש עשרה מצאו מקבילה לחיסיון זה המבוססת על התורה".
והוא מפנה לספר משנה תורה, ספר שופטים, הלכות סנהדרין (פי"ח הל"ו) , שם כותב הרמב"ם:
"גזרת הכתוב היא: שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את-האדם בהודאת פיו, אלא על פי שנים עדים".
[שנאמר בדברים יט, טו: "על פי שני עדים… יקום דבר".]
ואמנם, בע"פ 36/242 קריתי נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד יח(3) 774, 794), כותב השופט בנימין הלוי:
"עקרון החיסוי מהפללה עצמית - "אחד העקרונות הקדושים ביותר בחוק" - עקרון המשפט המקובל, שהועלה בארצות-הברית לדרגת "חוקה"... מקורו - כך נראה לי בתורת ישראל ובמטבע שטבעו חכמים: "אין אדם משים עצמו רשע"... עם קליטת "מהות המשפט המקובל" בארצנו, (דרך צינור הסימן 64, לדבר-המלך-במועצתו על ארץ-ישראל)... חזר עקרון המשפט העברי לצור מחצבתו".

יכולתי להפליג לחוקות העמים בהתחקות אחר השפעות יהודיות עליהן, אך אני מבקש להביא, על קצה המזלג, דוגמא מן המשפט הישראלי.
בשנת 9791 הועמד אחד, משה כהן, לדין באשמה של אינוס אשתו. על-פי ההלכה הנוהגת, שמקורה בדין האנגלי, היה מן הראוי לזכותו מן האשמה. הסיבה לכך נעוצה בכלל ששאב המשפט המקובל האנגלי מן המשפט הכנסייתי, ואותו הוריש לנו, לפיו באקט הנישואין מכפיפה עצמה האישה לבעלה והיא מחויבת לקיים עמו יחסי מין כל אימת שיעלה הרצון לכך מלפניו.
בית-המשפט העליון לא חשך שבטו מכלל זה, המשקף "השקפה שאינה הולמת את כבוד האדם ואת כבוד הנישואין". בית-המשפט מצא, כי בהיות דיני המשפחה של יהודים בישראל כפופים לדיני ההלכה, מן הראוי לחפש שם מזור לאישה.
והנה, קובעת ההלכה, כי הגם שהסכם הנישואין מטיל על בני-הזוג חובה לקיים יחסי-אישות, אין הבעל רשאי לקיימם בכפייה. כביטויו של הרמב"ם: "שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה".
שמע פסיקתו החדשנית של בית-המשפט העליון יצא למרחבי תבל. עורך-דין יהודי ממלבורן שבאוסטרליה קרא עליה, במהדורה הבינלאומית של ה- tsoP melasureJ, ודיווח לעורך ה-, lanruoJ waL nailartsuA כתב-העת המשפטי המוביל באוסטרליה. באותה עת נבחנה במדינות אוסטרליה האפשרות לבטל את ההלכה האנגלית. העורך דיווח בהתלהבות לקוראיו על הפסיקה הישראלית:
"אירוני ביותר שהחקיקה המתוכננת מהווה אך הד לדוקטרינה בת אלפי שנים של ההלכה היהודית, לפיה אסורה תקיפה מינית של האישה על-ידי בעלה".
כעבור זמן קצר תוקן החוק הפלילי האוסטרלי באמצו את האיסור ההלכתי.
זמן קצר לאחר מכן עלה החיסיון של הבעל מפני אישום באינוס אשתו לדיון מחודש בבית-הלורדים, הערכאה המשפטית העליונה באנגליה. בית-הלורדים ביטל את החיסיון וקבע שניתן להרשיע בעל באינוס אשתו. השופטים היו ערים לפסיקתו של בית-המשפט העליון הישראלי, שכן זו צוטטה בדו"ח של וועדה אנגלית לרפורמה משפטית, מתוך הדיווח האוסטרלי. השופטים אף ניסחו את פסיקתם בלשון המזכירה את לשונו של הרמב"ם: "נישואין בתקופה המודרנית אינם עוד כאלה שבהם האישה הנה חפץ הכפוף לבעל".
מכל הדוגמאות הרבות שיכולתי להביא, מן המשפט הישראלי, בחרתי בדוגמא זו, שכן אני רואה בה משום צדק פואטי. חוק העונשין הישראלי חובר בעצם באוסטרליה, ממנה אף יצאה הבשורה לשינוי עבירת האינוס, ברוח פסיקתו של בית-המשפט העליון הישראלי, אשר צעד בעקבות ההלכה היהודית.

את הפרק הישראלי הקצר אני מוצא לנכון לחתום בפסיקה של בית-המשפט הצבאי ברמאללה, שניתנה לפני למעלה מעשור שנים, ואשר חשוב לאזכרה דווקא בימים אלה. בית המשפט נקרא להטיל עונש מוות על מחבל, בהתאם למשפט הירדני שחל בגדה ובהתאמה לכללי המשפט הבינלאומי. בית-המשפט נמנע מעשות כן, והסביר:
"בית המשפט הצבאי הוא אחת הזרועות השיפוטיות של מדינת ישראל, ולכן [חרף] העובדה שסמכותו לגזור עונש מוות... הרי הקונספציות המוסריות של מורשתה היהודית של המדינה הן שמנחות ומדריכות אותו, ובמורשתנו סנהדרין שגזרה עונש מוות כונתה 'סנהדרין קטלנית'".

יש מן המפתיע בגילוי תיאוריות של זכויות אדם ביהדות. לכאורה, בשיטה נורמטיבית דתית, בה ייעודו של הפרט הוא לשרת את ריבון העולמים, אין מקום לזכויות אלה. אולם, היהדות השכילה לשלב ייעוד זה עם ההגנה על כבודו של האדם ועל חירותו. גישה זו מתמצית בראיית האדם כנברא בצלם האלוהים. לפיכך כל הפוגע באדם ומבזה אותו - מבזה את האלוהים; וכל המכבד את האדם - מכבד אף את אלוהיו. לא בכדי תמצת הלל הזקן את התורה כולה בציווי: "מה ששנוי עליך - לחברך לא תעשה". לא יראת השם, לא שמירת שבת, לא דיני כשרות - אלא כיבוד הזולת.

וניתן לשאול בפרפראזה על אותו פזמון: "היאך כזו הנה היהדות - ואנו לא ידענו?"
הרב, פרופסור עמנואל רקמן, סיפק הסבר מעניין לתופעה זו: חכמי התורה אינם מודעים למינוחים הרווחים בקרב אנשי המשפט - ואילו חכמי המשפט אינם בקיאים במשפט העברי.
כשלעצמי, סבורני שקיים הסבר נוסף לתופעה מצערת זו: להלכה אירעה טרגדיה בדורנו. זכינו וקמה מדינה יהודית, אך הקריאה להנהיג בה את המשפט העברי לא זכתה לאוזן קשבת. לעומתה, דווקא החלק הדתי בהלכה - מה שמכונה בפינו "חקיקה דתית" - נחקק על-ידי הכנסת והוטל על הציבור כולו. לא פלא הדבר, כי רובנו נחשפים לאותו חלק הלכתי שלא זו בלבד שאין הוא מדבר אלינו, אלא הוא אף מהווה עול לצווארנו. ממילא, נחסך מאתנו אותו חלק בהלכה שאותו היינו מקבלים באהבה.
כשלעצמי, סבורני שקיים הסבר נוסף לתופעה מצערת זו: להלכה אירעה טרגדיה בדורנו. זכינו וקמה מדינה יהודית, אך הקריאה להנהיג בה את המשפט העברי לא זכתה לאוזן קשבת. לעומתה, דווקא החלק הדתי בהלכה - מה שמכונה בפינו "חקיקה דתית" - נחקק על-ידי הכנסת והוטל על הציבור כולו. לא פלא הדבר, כי רובנו נחשפים לאותו חלק הלכתי שלא זו בלבד שאין הוא מדבר אלינו, אלא הוא אף מהווה עול לצווארנו. ממילא, נחסך מאתנו אותו חלק בהלכה שאותו היינו מקבלים באהבה.

וברשותכם, עוד שני סיפורים שיקרבונו מאומות העולם למדינתנו הקטנה.
השתתפתי בכנס של האגודה של האו"ם לאכיפת החוק ולמניעת פשיעה, שבהנהלתה כיהנתי. אחד הדוברים היה מומחה להשבת דברי אמנות גנובים. הוא נהג לאתר תמונות גנובות, שנקנו על-ידי מוזיאונים, ולנסות לשכנעם להשיבם לבעליהם החוקיים. הוא ציין, כי פעילותו נתקלת בקושי, באשר היא נופלת בין שתי שיטות המשפט העיקריות - האנגלו-סכסית והקונטיננטאלית. הראשונה מקנה בעלות מלאה לרוכש חפץ בתום לב ובתמורה, גם אם היא גנובה. ואילו האחרת טורפת את החפץ מן הקונה ללא תמורה.
הצעתי לו לנסות את שיטת ההלכה: הבעלים יקבל את החפץ שלו אך ישפה את הקונה התמים בגין הוצאותיו.
"לא ידעתי שיש שיטת משפט כזו", השיב בהתפעלות. "זו השיטה הצודקת היחידה". אם כן, מפני מה אימצה שיטת המשפט הישראלית את הפיתרון האנגלי הנחות?
חוששני שמעמדו הדל של המשפט העברי במדינת ישראל נובע משני גורמים, שהם אחד: בורותם של המחוקקים והמשפטנים בצד הפטרונות שתפסו החוגים הדתיים על ההלכה. אם נשיל את המעטה הדתי מעל המשפט העברי, נגלה שיטה משפטית נאורה, מתקדמת וצודקת, שתהיה אטרקטיבית גם למי שאינם מוכנים לקבל אותה על עצמם רק משום מקורה האלוהי.
וסיפור אחד נוסף. שנים אני מלמד דיני משפחה באוניברסיטאות ישראליות. ההלכה נתקלת בבוז, כמעט בעוינות, על-ידי תלמידיי. שנה אחת לימדתי באוניברסיטת מונש באוסטרליה, והתלמידים לא חדלו להתפעל ממנה. מששבתי לארץ, פגשתי בפרופסור מנחם אלון, ושאלתיו: כיצד ייתכן שאותו חומר ממש מתקבל כמשפט פרימיטיבי ואנטי-נשי בישראל וכנאור מחוצה לה?
"פשוט מאוד", השיב אלון, "בחו"ל לימדת הלכה טהורה, ואילו תלמידיך בישראל מודעים ליישום המעוות שלה בבתי-הדין". חבל!

עד כאן יהדות ודמוקרטיה בקצירת האומר.
כשהכינותי את דבריי, עיינתי, כמנהג גוברין יהודאין, בפרשת השבוע, כדי לדלות ממנה דברי סיכום לערב זה. לא נחלתי הצלחה. אין כל קשר בין אישיותו של יואל לבין זו של פינחס בן אלעזר הכהן. שלא כפינחס, לא היה יואל איש קנאות. הוא לא הטיף לאחרים ובוודאי לא פגע באיש. אם כבר, ניתן לקשרו לסבו של פינחס. כמותו היה אוהב שלום ורודף שלום, ובעיקר אוהב את הבריות.
אלא שאז נתתי את לבי לכך שיום הזיכרון של יואל חל בפרשת מטות ומסעי. בפרשה זו מצווים אנו שלא להוציא את דיבת הארץ רעה. אין ספק שמצווה זו עומדת גם במרכז צוואתו הרוחנית של יואל, שבצד היותו אוהב האדם, היה גם אוהב עמו ומולדתו.
ועוד אני סבור שאין ראוי יותר מלסיים דברים לזכרו של רבי יואל מן הדברים בהם חותם הנביא, שעל שמו נקרא, את דברי הנבואה שלו: "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור".