(מוצ"ש פנחס תשס"ז)
ברוכים הבאים לכל האנשים היקרים שהגיעו הערב כדי לחלוק כבוד לאבא שלנו, מר יואל רייך זכרונו לברכה.
הנה עברו להם שנתיים ימים מאז שאבא הלך מעמנו. אני חש שיש איזה שהוא וואקום גדול באמצע ההוויה שלנו, חלל גדול במרכז המשפחה שנשאר ריק ופעור, ואף אחד מאיתנו אינו יכול למלא אותו. במקום זה אנחנו פשוט מנסים לחיות עם הוואקום הזה, ללכת סביבו, לידו, על הקצוות של החלל הנפער הזה בזהירות גדולה מבלי ליפול לתוכו, ביודענו שאי-אפשר לגשר על-פניו, שאף אחד מאיתנו אינו יכול למלא את מקומו של אבא בתור העמוד המרכזי והאיתן של המשפחה שעליו נשענו כולנו, ושאין ברירה אלא להמשיך ללכת הלאה כמיטב יכולתנו ולאור הערכים שהוא הנחיל לנו.
האזכרה הפעם היא מאד מיוחדת לנו, כי הפעם הצלחנו להשלים כמה פרויקטים של הנצחה לאבא שנטלנו על עצמנו: ראשית, השלמנו את הבניה של אתר הנצחה באינטרנט לאבא - בכתובת: ten.hcierleoy.www. המטרה המרכזית של האתר היא להעלות לרשת האינטרנט את ספר הזיכרונות של אבא על מה שהוא עבר בתקופת השואה. כאשר הפכנו מחברת אישית זו בכתב יד לספר מודפס, כרוך ומחולק לפרקים, לכבוד יום הולדתו ה-07, רבים ביקשו מאיתנו לקבל עותקים מן הספר. אולם לא היו בידינו מספיק עותקים לכולם. עותק אחד נמצא אמנם בספריית יד ושם, וחוקרים ומתעניינים אחרים יכולים לעשות בו שימוש שם. אך רצינו שסיפורו המדהים, המתועד והמפורט על הזוועות שחווה ועל גילויי הגבורה שהיה עד להם, יהיה נגיש לכל אחד ואחד: לילדי בית הספר שרוצים לעשות עבודה על השואה, לחוקרים המחפשים עדויות על החיים בגטו לודז', על מחנה הילדים בבירקנאו-אושוויץ, על הזוועות של מצעד המוות, על פועלם של חיילי הבריגאדה היהודית בקרב ניצולי השואה, על תולדות אוניית המעפילים "אנציו סירני" שנתפסה על-ידי הבריטים, על החיים כעציר במחנה המעצר עתלית, על ההשתלבות של ניצול שואה בארץ ישראל ערב הקמת המדינה, על הלימודים במקווה ישראל, על שירותם בצה"ל במלחמת השחרור - על כל אלה ועוד הרבה דברים אחרים ניתן יהיה למצוא תיאורים בגוף ראשון בספרו של אבא שקראנו לו "העלית מן שאול נפשי" - מסמך מדהים וחשוב שעכשיו הפך לנחלת הכלל. העלינו לאתר גם נאומים והספדים שאבא נשא, ושנשאו עליו, אלבום של תמונות, וקיצור תולדות חייו, ויש בכוונתנו להעלות לשם גם קטעים מן העדות המצולמת של אבא במסגרת פרויקט התיעוד של סטיבן שפילברג על השואה. על העבודה כולה נצחה כמובן אשתי היקרה עטרה (לשעבר - טרודי), שבנתה את האתר ועיצבה אותו בטוב טעם. על כך, ועל הרבה, הרבה דברים אחרים אני מודה לה מעומק הלב.
הפרויקט השני שזכינו להיות שותפים לו ולהשלים לקראת היארצייט השני של אבא הוא בניית בית המדרש הזה. לבית המדרש היו הרבה תורמים שכולם יבואו על הברכה, ואנחנו זכינו לתרום וגם לגייס תרומות כדי שתוכנית הקמת בית המדרש תוכל לצאת אל הפועל. אבא היה איש אוהב ספר ואוהב לימוד, שידע פרקים שלמים בתנ"ך בעל-פה ושלמעשה אני ואחיותי חבים לו את החינוך היהודי שלנו - הוא היה המורה הראשון שלי לעברית, לתורה, ולהיסטוריה יהודית, שם הרחק בניכר השבדי. הוא גם טרח ללמד אותי את רזי התפילה והסידור היהודי, וגם היה בעל תפילה בחסד שפעמים רבות נתבקש לעבור לפני התיבה בשבתות ובחגים. ולכן לדעתי אין הנצחה טובה יותר לזכרו של אבא מהקמת בית מדרש, שישמש מקום של לימוד תורה ושל תפילה. הנהלת עמותת בית הכנסת העניקה לנו את הזכות להקדיש את הפרוכת של בית המדרש לזכרו של אבא, ובמקום פשוט להזמין פרוכת רגילה עם הקדשה, גם מאיר הלברשטם יו"ר העמותה, וגם מיקי רוזנבאום, האיץ בי להוציא לפועל את הרעיון שלנו להטיל על אשתי עטרה את התפקיד לעצב פרוכת מיוחדת במינה לזכרו. את התוצאה של עבודתה - ושל העבודה המצוינת של צוות "רקמה טובה" בבני ברק שבצעו את הרקמה לפי העיצוב של עטרה - אתם רואים כאן.
הפסוק שבראש הפרוכת "והוצאתי אתכם מקברותיכם, עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" הוא כמובן לקוח מתוך חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא. נבואה זו היתה אחת מן הנבואות שריגשה את אבא שלי יותר מכול והוא ידעה גם אותה בעל-פה - בוודאי מפני שהוא כל כך הזדהה איתה, והרגיש שהנבואה בעצם התגשמה בו בעצמו. הוא חש שהוא כבר היה עם רגל אחת עמוק בתוך הקבר, ושהוא ובני דורו הניצולים היו בבחינת עצמות יבשות, שכל מי שראה אותם שאל את עצמו - "התחיינה העצמות האלה?". אחד הספרים שהיו אצלנו בבית ושמאד ריגש את אבא היה ספרו של פרופ' יגאל ידין על החפירות שלו במצדה. במיוחד ריגש אותו הקטע שבו מספר פרופ' ידין על החפירה של בית הכנסת שמצאו באתר מצדה, שבו התגלה להם לפתע גילוי מרעיש: מגילה עתיקה עם קטעים מתוך ספר יחזקאל פרק ל"ז, הלוא הוא נבואת "חזון העצמות היבשות". קטע זה המתין לעם ישראל כמעט אלפיים שנה, עד אשר מתוך תופת השואה הוקמה מדינת ישראל, מתוך קברי האחים של באבי-יאר ושל מחנות המוות במיידאנק ובאוושוויץ ובטרבלינקה קמו העצמות היבשות הללו, נתמלאו שוב בבשר ונפחה בהן הרוח. הם עלו לישראל, נלחמו במלחמות השחרור שלה, בנו את הריסותיה ובנו בה את חייהם מחדש.
גם העץ שעטרה עיצבה מבטאת את התקומה הזו. הנה עץ הגדל מתוך גדרי התיל של מחנות הריכוז, וגזע העץ כולו לבן מפני שהוא כבר שבק חיים. אך למרות הכול וכנגד כל הסיכויים, מתוך הגזע הנראה כמת צומח ענף חדש עם צבעי החיים של ירוק וחום, והענף מצמיח עלים ואפילו פירות מלכותיים של רימונים. הצבע האדום הוא גם צבעם של טיפות הדם הנוטפות מן העץ, אך גם צבעם של הרימונים, המסמלים את עם ישראל: 'כפלח הרימון רקתך' - מאי רקתך - אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון. (ברכות דף נז עמוד א). וענפי האילן שואפים למעלה, אל השמיים. "כי האדם עץ השדה". הפרוכת הזו מיוחדת במינה ומרגשת את כל רואיה.
אכן גל-עד ראוי ומכובד לאבא ז"ל שהרשים וריגש את כל מי שהכיר אותו!
תהא נפשו צרורה בצרור החיים.
אריה