[בנאום זה התכוון לחשוף לראשונה את החלטתו לעזוב את שבדיה ולעלות עם המשפחה לישראל בקיץ הבא. בסופו של דבר החליט להשמיט את הפסקאות המדברות על כך, ולגלות תוכניתו זו בשלב יותר מאוחר]
בני היקר, כב' הרב, כב' המורה ואורחים נכבדים,
התאספנו כאן הערב כדי לחגוג את הבר מצווה שלך לנרט. זהו יום גדול בחיי כל ילד יהודי, ובחיי כל הורים יהודים שזכו למילוי אחת המשאלות המפורסמות: "לתורה, לחופה ולמעשים טובים".
עד עתה זכינו להביאך לתורה. לפני שאני ניגש לכבד שבנאומי, הריני מתכוון לספר קצת אודותיך. נולדת כבכור להורים צעירים בלתי מנוסים ובתור ילד ראשון ידעת כבר אז כתינוק לנצל את זכויותיך. היתה לך תכונה מוזרה לקצר את הלילות שלנו ולהאריך את הימים. כל רשרוש, וכל צעד שנעשה בבית עורר אותך וכבר דרשת שנעמוד לידך ובגיל 3 צריך הייתי לעמוד לידך ולהקריא לך סיפורים בלילות. עלי לומר על אף הזמן הבלתי מתאים להקראת סיפורים, היה לי תמיד תענוג להקריא לך וגם להמציא לך סיפורים, כי היית ילד ער בשני המובנים. היתה לך ויש לך תפיסה מהירה והנך יורד תמיד לעומק כל בעיה, ורוצה לדעת כל דבר על בוריו. זוהי תכונה טובה, אך לא פעם מכבידה על הוריך ולפעמים הנך מעמיד אותנו בשאלותיך המסובכות במצב של חוסר מענה.
התפקיד הכפול שהוטל עלי בגלל המצב השורר בשבדיה להיות גם אבא וגם מורה לא היה מהדברים הקלים. הייתי מעדיף להסתפק בתפקיד של אבא, אך שילוב שני התפקידים הכביד עלי בגלל הטמפרמנט שלך. לא פעם בשעת הלימוד מצאתי את עצמי יושב עזוב ובודד וכסאך ריק בגלל התרגזותך על צורת ההוראה שלי שלא היתה לפי רוחך... אך יחד עם זאת אין להאשים אותך בהתנהגות בלתי מתאימה לפי שהנך דייקן מטבעך ואני איני המורה המוסמך.
עד עתה הרווינו ממך נחת. הנך תלמיד טוב גם ביהדות וגם בבית הספר הכללי. אמנם הציון בהתעמלות אינו מצטיין אך על כך אפשר לעבור. משום כך תולים אנו בך תקוות שתלך מחיל אל חיל בלימודיך. התעניינותך הרבה בתולדות עמנו ובדת ישראל ממלאת את לבנו תקווה שתלך בדרך ישורון ונאמנותך לעם ישראל ותורת ישראל תהווה נר לרגליך בעתידך.
ועתה מהקל אל הכבד. כפי שאמרתי גדולה היא השמחה המפעמת בלב הוריך בערב זה, ובמיוחד בלב הסבתא שלך מצד אמך, שזכינו ליום מאושר זה. כפל כפליים יכלה להיות שמחה זו לו גם הוריי וכל הקרובים לנו יכלו להיות נוכחים. לצערנו הרב התאכזר הגורל אליהם, והם כמו מליונים רבים מבני עמנו לא זכו לכך.
יש אומרים שמיום שנחרב המקדש אין שמחה מלאה בבית יהודי. איני יכול גם בערב זה של שמחה לפסוח מלהזכיר את השואה שפקדה את עמנו. אני ואמך עברנו שבעה מדורי גיהנום ורק על-ידי נס ניצלנו ועל כך חייבים אנו תודה לאל שאיפשר לנו לבנות את חיינו ההרוסים מחדש ולהקים בית בישראל.
כפי שאמרתי בהתחלה זהו יום גדול בחייך. מהיום חלה עליך כל האחריות המוטלת על כל יהודי שרגש יהודי מפעם בלבו. עליך לדעת שהנך מהווה חוליה מתוך שרשרת ארוכה של יהודים החייבים להמשיך להעביר לבאים אחרינו את האוצר הזה ששמו יהדות.
[יש פתגם האומר מקום שלבו אוהב לשם רגליו מוליכות אותו, וזה אמור לגבינו. חלום עתיק ימים שאנו חלמנו עומד בחודשים הקרובים להתגשם. עומדים אנו לסיים פרשת חיים של 32 שנים במדינה זו ולמצוא את מקום מנוחתנו האחרונה בישראל. חלום שדורות של יהודים חלמו עליו ולא זכו בו ודווקא אנו, הדור של אושוויץ ומיידנק, ואנו שראינו בהשפלת כבודנו והשמדת עמנו, דווקא אנו זכינו להגשים את החלום הזה. על כך אני מודה לה'.
בהזדמנות זו רוצה אני להודות לכל ידידינו וחברינו שהנעימו את שהותנו כאן ובהם אנו קשורים קשר חברי ונפשי. רוצה אני לקוות שהים הגדול והמרחק הרב המפריד בין ישראל לשבדיה לא יהווה מכשול להמשך הידידות וקיום הקשר בינינו.
למרות עלייתנו הקרובה] (בערב חגיגי זה) יש עוד מקום להביע תקווה שדבקותך בתורת ישראל ונאמנותך ליהדות ישמשו נר לרגליך בדרך בעתיד ויהוו מקור בלתי מאכזב לכל הבא במגע איתך.
ייתן ה' וישים עליך עין טובה ונזכה שיימלאו כל משאלות לבנו, אמן!
הבה נרים כוס לחיי הבר-מצווה. לחיים!