חברים יקרים,
ראשית ברצוני להודות לכם על השתתפותכם בשמחתנו. הבה נקווה שהערב יהיה ערב נעים ובילוי נעים לכולנו.
וכך זה התחיל. שנת 3591 יואל מגיע לביקור משוודיה, פוגש ילדה צעירה חמודה (את גילה אסור לגלות) המציגה את עצמה בשם לאה רייך. יואל מציג את עצמו וחוזר על השם רייך. התדהמה הייתה מוחלטת. לאה אינה מאמינה למשמע אזנייה, רצה אל אמה ומבשרת לה על צירוף השמות הזהים, ושואלת באם יש לה קרובים בשוודיה.
וכך מתפתח רומן אפלטוני שנמשך שלוש שנים בחילופי מכתבים. באחד ממכתביי, אני כותב לה שהים הגדול והמרחק הרב המפריד בינינו לא יהווה מכשול לקירוב הלבבות שבינינו. וכעבור שלוש שנים, בשנת 7591, המשאלה הזו הפכה למציאות, ואנו עומדים מתחת לחופה בשעה טובה ומוצלחת.
מיום זה ועד הלום השתנו חיינו לטובה. אני, הרווק הבודד המשתוקק להקים בית. לאה, המגיעה לארץ זרה וקרה, ללא שפה וללא ידיעה לאן פניה מועדות, הסתגלה לארץ החדשה. במהירות היא רוכשת ומשתלטת על השפה השבדית, לומדת את מנהגי המדינה, ומשתלבת בחברה במהירות שמעוררת התפעלות מצד כל החברים החדשים שרכשה. היא נרתמת לפעילות חברתית ב-"ויצ"ו", ולהקמת בית חם ופתוח בו שוררת אהבה. אך היא גם סובלת מגעגועים לארץ ישראל. בתכנון מדויק ומופתי לאה מביאה כל שלוש שנים ילד לעולם....
ואז מגיעה שנת בר המצווה של בנינו אריה, ואנו מחליטים לחסל את הכל, ולא להסתנוור מהשפע השורר בביתנו ולא מהחיים הנוחים שארץ זו (שוודיה) מעניקה לנו, ומחליטים להגשים את חלום חיינו לחיות בישראל.
וכאן ברצוני לצטט מדברי בנינו אריה. באחד מערבי השבת הוא אומר לי "אבא, בחלקך נפלה זכות גדולה שנשללה ממשה רבנו.. הוא הוציא את בני ישראל ממצרים, אך לא זכה להכנס לארץ ישראל. אתה הוצאת אותנו מהגלות וגם זכית להיכנס ולחיות במדינת ישראל ועל כך אנו אסירי תודה לך."
ברצוני לסיים בציטוט משיר השירים:
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו."
(שה"ש ח, ז)
לאה יקירתי, הבה נתפלל שה' יעניק לנו חיים ארוכים ביחד, בבריאות טובה ונחת מהילדים ומן הנכדים. אמן.
הבה נרים כוסית לחיי כל הנוכחים ולחיי מדינת ישראל!